מאמרים מתוך גליון 8
אבא-בת / עדן ארזי
כשטרנסקסואלית יוצאת מהארון
"הייתי מעדיפה שתגיד לי שאתה הומו" – כך הגיבה אמי כשסיפרתי לה לראשונה על היותי טרנסקסואלית. בכך בעצם מסתכם השוני בין תהליך היציאה מהארון של טרנסקסואלים לבין אותו התהליך אצל הומואים ולסביות. מיעוטינו לא היו בארון בכלל. רובינו הכנסנו את עצמנו לארון שהחברה בנתה עבורנו. בשלב מסוים נעשה שם צפוף ומחניק. חלקינו מחליטים לצאת, חלקינו נשארים ונחנקים כשלסבית או הומו יוצאים מן הארון, אי אפשר לדעת שהם כאלו, אלא אם כן יספרו. לא כך הוא הדבר אצל טרנסקסואליות.
היציאה שלי מהארון בוצעה בשלבים. הראשונה שידעה הייתה בת זוגי לשעבר, שלמזלי כי רב, לאחר התגברות על ההלם הראשוני, קיבלה אותי והכירה בזכותי לחיות את חיי כפי שאני רוצה. מיד לאחר מכן ידע מעגל החברים הקרוב. גם שם לשמחתי קיבלו אותי כפי שאני. אך עם הזמן הרגשתי, ואני עדיין מרגישה, בהתרחקות מסוימת. במשך קרוב לשנה חייתי חיים כפולים. מחוץ לשעות העבודה הייתי עדן ואישה, אך בעבודה הייתי עדיין יוסי. היו שינויים, גופניים בעיקר, שבהתחלה עמלתי קשות להסתירם. בשלב מסוים הפסקתי לנסות, זה דורש יותר מדי כוחות. ואז החלו השמועות בעבודה, ואלו בדיעבד הכינו עבורי את הקרקע.
כשיצאתי מהארון בעבודה הודעתי על כך באי מייל לכל העובדים (היינו אז קרוב למאה עובדים). הסברתי מי אני, כתבתי שאין ביכולתי לחיות יותר חיים כפולים ושאני מתכוונת לחיות מעתה כעדן וכאישה באופן מלא וגלוי. גם כאן מתבטא השוני בין התהליך אצל טרנסקסואליות לבין התהליך אצל הומואים ולסביות. טרנסקסואליות חייבות להודיע לכולם על היותן כאלו, כי התייחסות החברה אליהן על פי המגדר המועדף עליהן הנה דבר חיוני עבורן.
אומרים שהקבלה של הקרובים אלייך ביותר היא הקשה ביותר. אני לא בטוחה בכך. אל משפחתה של בת זוגי לשעבר חשתי קרבה מאוד גדולה עוד לפני שיצאתי, ודווקא הם קיבלו ומקבלים אותי לחלוטין גם היום. הלוואי שיכולתי לכתוב שהקבלה של משפחתי אותי כפי שאני הייתה כזו. אך לא כך הוא. אמי אינה רוצה שאבקר אצלה. שנה וחצי עברו מאז הייתי בביתה. לפני כמעט חצי שנה ראיתי אותה בפעם האחרונה, והיא, אחרי חודשים ארוכים שלא נפגשנו, בקושי זיהתה אותי.
-----------------------------------------------------------------------------------------
עינב זילבר ונילי יקיר
אחת משלנו
אלומה גורן, אחת משחקניות הכדורסל הטובות בישראל, אומרת: "עצם ההגשמה העצמית שלך, זה מה שחשוב, ולא משנה אם זה ספורט או אמהות". וגם: "הבנתי שהכדור שאנחנו חיים עליו הוא לא כדורסל, שיש דברים יותר חשובים", אבל "בסופו של דבר, כשאני מסתכלת בראי ובודקת מי אני, אני רואה כדורסלנית"
לאחת מאיתנו יש משחק כזה שבו היא שואלת, מי הדמות שחשוב לך לדעת שהיא לסבית. השנייה חושבת שזה משחק דבילי. אבל בתשובה, שתינו בוחרות את אלומה גורן: היא אחת משחקניות הכדורסל הטובות בישראל, היא אישה מדהימה, והיא משלנו.
אלומה גורן, בת 34, 1.80 מטר ונעליים במידה 42, משחקת כדורסל מקצועני כבר כ-20 שנה. יחד עם קבוצתה בשנים האחרונות, א.ס. רמת השרון, וביחד עם נבחרת ישראל, הגיעה להישגים מדהימים וביניהם גביע המדינה, אליפות הליגה, והופעות בגמר אליפות אירופה. לצד זה מריצה גורן עם בת זוגה דניאלה, מזה חמש שנים, את המסיבות לנשים "רשפונשים". לפני כחצי שנה עברה אלומה ניתוח ראש להסרת גידול בעינה. כתוצאה מהניתוח התעוורה אלומה בעין אחת, ולמרות הפגיעה חזרה לשחק. נפגשנו עם אלומה גורן לשיחה אישית על זהות, נשיות, ואיך לא – על כדורסל.
די ברור לכולן שאת לסבית, אבל עד עכשיו לא הצהרת על זה. למה?
"אני יכולה להגיד שזה בגלל שאף פעם לא שאלו אותי," היא צוחקת. "אולי דווקא בגלל שנחשפתי הרבה לתקשורת נמנעתי מלהצהיר על זה. אני אף פעם לא משקרת ולא מרגישה צורך להסתיר, אבל אני לא אוהבת שבאים לראיין אותי על כדורסל ומתעסקים בהעדפות המיניות שלי."
ואם היו באים לראיין אותך ולא על כדורסל, מה היית עונה?
"עד כה לא הייתי צריכה להתמודד עם זה, ואם היו שואלים אותי אז הייתי בדילמה. אני לא אגיד שזה לא חשוב, זה חשוב, אבל יש לי את הדילמה הזו, בין מה שחשוב לבין הפרטיות שלי. הנה, מרטינה נברטילובה סיפרה שמאז שהיא יצאה מהארון, כל דיווח שהיה עליה התחיל במילים 'הטניסאית הלסבית'. על ג'ון מקנרו לא אומרים 'הטניסאי ההטרוסקסואל'. זאת אומרת, זה נהיה האישיו. ומבחינה זו אני כדורסלנית ולא רק לסבית."
ואיך זה בשבילך להיות לסבית?
"אני מוקפת במשפחה אוהבת ותומכת, שבה מקבלים אותי ואת דניאלה בשיא הטבעיות. החיים שלי מאוד שלמים ואני גם מארגנת מסיבות של נשים, כך שזה לא בעייתי. אני לא ממש חושבת על זה שאני לסבית, זה בא לי בטבעיות ואני מרגישה עם זה נוח, ואם אני שוכחת אז תמיד יש את האוהדים של רמלה שמזכירים לי שאני לסבית."
מתי ידעת שאת לסבית ואיך זה היה לך?
"ידעתי בערך בגיל הצבא, אז הבנתי בעצם שהייתי לסבית עוד קודם ולא ידעתי בכלל מה זה. היו לי התנסויות עם גברים ואפילו חשבתי פעם שהייתי מאוהבת בגבר, עד שהתאהבתי באישה והבנתי שזה בכלל לא אותו הדבר."
האם הכדורסל מאפשר לך להיות יותר לסבית?
"אני לא יודעת אם הדימוי שיש הרבה לסביות בכדורסל הוא נכון. יש משהו באווירה שהוא אולי יותר לסבי. מגיל אפס אני מרגישה חריגה. בגיל יותר צעיר, כשהייתי צריכה לכתוב על המקצוע שלי וכתבתי כדורסלנית, ישר היו מסתכלים עליי ככה, מה זה כדורסלנית? יש בנות בכדורסל? אני רגילה להיות חריגה, גם הכדורסל, גם הגובה, גם השם. ואם כבר הלכתי עם הספורט, אז קל לי יותר עם המיניות שלי. אם הייתי למשל בסמינר הקיבוצים בבית הספר לחינוך בטח הייתי מרגישה קצת פחות נוח."
כל מי שראתה את אלומה גורן משחקת בוודאי התרשמה מניהולה את המשחק בחוכמה, ומהמרץ והכוח המדהימים שהיא מפגינה על המגרש, מהמבט המרוכז ומתנועות הידיים. אלא שגורן מעידה, כי "במגרש ומחוץ למגרש אני שתי נשים אחרות לגמרי. אני חושבת שהמגרש הוא המקום היחידי בחיים שבו אני מרשה לעצמי לאבד שליטה ולהיות מי שאני לגמרי, שבו אני מרגישה הכי משוחררת. במגרש אני כמו חיה בטבע, וכשאת חיה ואת בטבע אז היצר שלך הוא מה שמוביל. בשביל להצליח צריך לא רק כשרון אלא גם איזו תשוקה. לדעתי, חלק מזה שהצלחתי בכדורסל זה בגלל שאני הולכת עם זה עד הסוף כשאני על המגרש. כשאני בחוץ ואני רגועה אני יודעת כמה אין לזה משמעות אם הכדור נכנס או לא נכנס ואם ניצחנו או לא. התגובות שלי על המגרש הן לפעמים מוגזמות, אבל באותו הרגע אני לא מרגישה את זה, אני בתוך זה. אני שמחה שבחיים שלי אני לא כמו שאני על המגרש."
גורן מספרת כי המשיכה שלה לספורט קיימת מאז שהיא זוכרת את עצמה. "מהרגע הראשון שהחזקתי משהו ביד זה היה כדור ולא בובה. הכדורסל בשבילי בהמון מובנים זה החיים עצמם. לפעמים הייתי רוצה שזה לא יהיה ככה, אבל אני מנסה ולא ממש מצליחה לעשות את ההפרדה בין הכדורסל לחיים. מגיל מאוד צעיר ראיתי את עצמי בעיקר ככדורסלנית. רק כשהתאהבתי בפעם הראשונה וזה היה באישה הבנתי שהכדור שאנחנו חיים עליו הוא לא כדורסל, שיש דברים יותר חשובים. אבל עדיין כשאני מסתכלת בראי ובודקת מי אני, אני רואה כדורסלנית.
ועכשיו, אחרי הניתוח?
"הניתוח קרה כל כך מהר שלא היה לי מספיק זמן להתכונן, אבל אחרי הניתוח היה לי זמן ונכנסתי לפרופורציות קצת אחרות, אבל לא לגמרי. הנה, אומרים שהבריאות הכי חשובה, אבל אני לא ממש חושבת שהבריאות יותר חשובה מהכדורסל. אני לא משחקת עם משקפי מגן ואני לוקחת על עצמי סיכון בכל פעם שאני עולה על המגרש, כי אם חס וחלילה מישהי תכניס לי אצבע לעין הבריאה אני נשארת עיוורת. בהתחלה זה מאוד הפחיד אותי, אחרי הניתוח חשבתי לא לחזור לשחק בגלל הסיכון, ואז אמרתי לעצמי: רגע, זה משהו שאת אוהבת, זה משהו שאת יודעת, יש פה אתגר וזה תמיד מפעיל אותי, זה כדורסל וזה החיים, אז מה, אני לא אחיה עכשיו כי קרה לי משהו פתאום?"
איך היה השיקום אחרי הניתוח?
"בהתחלה זה נראה ממש בלתי אפשרי, הרגשתי לא טוב בגוף ואיבדתי את הראייה המרחבית. כל הזמן נתקלתי במה שסביבי ולא הצלחתי לגעת ולתפוס דברים. אבל אני מתאמנת וזה הולך ומשתפר. אני לא קמה בבוקר וחושבת איך אני הולכת עכשיו לעבוד קשה בשביל להיות שחקנית כדורסל יותר טובה. אני כן חושבת שאני לא צריכה לוותר או לעשות לעצמי הנחות כי יש לי מגבלה מסוימת. כי בסך הכל, מה זה ספורט? זה לבדוק את גבול היכולת שלך נטו, פעם זה מצליח ופעם לא, אבל זה מה שמרתק ומה שגורם לכל כך הרבה אנשים לאהוב ספורט, כל ספורט שהוא."
אלומה נבחרה על ידי ערוץ הספורט לשחקנית השנה, ואפשר לומר שזו אחת העונות הכי טובות שלה. ועם זאת, היא אומרת: "אני תמיד רוצה להשתפר. אני חושבת שהתשוקה שלי לניצחונות היא לא מספיק גדולה, ניצחון לא מספיק מרגש אותי, למרות שהפסד כן קשה לי. היו הרבה רגעים השנה, בגלל מה שעברתי, שחוויתי אושר שלא חוויתי בזכיות של גביע ואליפות."
גורן אומרת, כי הייתה רוצה להישאר בתחום כדורסל הנשים ומצהירה: "אני אמצא את המקום שלי כדי לקדם את הספורט ואת הנשים בספורט, זה מאוד חשוב בעיניי. ואני מדברת על ספורט בגיל הצעיר, בלי קשר לשאלה אם תהיי מקצוענית אחרי זה או לא. כי ספורט נותן כלים לחיים. השאיפה למצוינות, שיתוף פעולה עם אחרים, לדעת לנצח ולדעת להפסיד. פגשתי הרבה נשים שעשו את זה בגיל צעיר ולא הצטערו ותמיד זכרו את התקופה של הספורט כתקופה מאוד משמעותית בחיים שלהן."
גורן מעידה, כי כבר היום היא רואה שינוי ביחס של נשים לספורט. "אני רואה אבות שבאים למשחקים ואימונים עם הבנות שלהן, למרות שגם היום לבנות קשה בגיל צעיר לבדוק מה מתאים להן בספורט בגלל שההורים מכוונים יותר את הבנים לספורט. אצל האוהדים בכלל נשים זה עניין: יותר קל לקלל נשים, יותר קל לשיר על נשים. זה מאוד לא נעים. היו שנים שהיינו מגיעות למגרשים והיינו מקבלות יריקות וקללות. כשהייתי יותר צעירה שמתי את זה בצד, אבל אחר כך עברתי שינוי, הבנתי שזה לא בסדר שמקללים אותי, ולמה אני צריכה את זה בכלל ולקחתי את זה ממש קשה. היום אני במקום אחר, הכל נראה לי קצת יותר קטן, פחות משמעותי. אבל למי שרואה את זה מהצד, לבת הזוג שלי למשל, זה מאוד קשה. ועם זאת, אני רואה את עצמי בת מזל שאני יכולה בחיים שלי לעסוק בהובי שלי כמקצוע, למרות שאני גם יודעת שזה עוד מעט ייגמר."
הקריירה שלך הייתה אחרת אם היית גבר?
"אני לא יודעת, כי אף פעם לא הייתי כגבר, אבל כמעט בכל נושא בולט ההבדל בין גבר לאישה. יש הרבה התנהגויות של נשים שזוכות להערות, בעוד שאם גבר היה מתנהג ככה זה היה לגיטימי ובסדר. למשל, באחד המשחקים השנה היינו בלחץ ומתח, והשופט בא ואמר, אני לא מבין למה אתן מתנהגות ככה, זה מחשק של נשים. הוא לא היה אומר את זה לשחקנים גברים. במקרה אחר שופט אמר למאמן, מה אתה מתרגש, זה בגלל שאתה עוד לא נשוי, כשתהיה נשוי תדע שנשים צועקות מדי פעם. כאילו, אל תתייחס למה שהן אומרות, זה רק צעקות."
אנחנו מקשיבות לה ומבינות פתאום, שלבחורה אין שום מושג עד כמה היא מיוחדת, אילו עוצמות יש בה, ואיזו השראה היא מעניקה. וכאילו בכדי לאשר את זה, אלומה מוסיפה: "בלי כל ההגדרות המסובכות, מהות הפמיניזם היא כזו, שגם אם נולדת אישה, תחיי בשביל עצמך. כי ככה זה טבעי. בזה שאת עושה משהו למען עצמך את עושה גם למען משהו גדול יותר. עצם ההגשמה העצמית שלך, זה מה שחשוב, ולא משנה מה זה, אם זה ספורט או אמהות, העיקר שתגשימי את עצמך".
-----------------------------------------------------------------------------------------
אמא סדרתית / ענת פיין-גוטה
לסבית, קווירית, אקטיביסטית
לכל אישה יש שם שנתנו לה הוריה ושנתנה לה העורכת שלה. שמי האמיתי אינו ענת פיין-גוטה. זהו השם שבחרה עבורי לילך (כפרה עליה, נשמה!) כשאני עוד תהיתי הרבה אחרי הדד-ליין אם להשתמש בשמי האמיתי. מאז, הופעל עליי לחץ פיזי מתון כדי שאצא מהארון, או שלפחות אתייחס לנושא.
החלטתי להתייחס לנושא בעקבות יום העצמאות, בו גילינו שמרטי פלדמן, דג הטלסקופ שלנו, לקח את קונספט העצמאות צעד אחד רחוק מדי ונפח את נשמתו. בשעה שערכנו קבורה ימית באסלה, כיאה ליורד ים ותיק, והזלנו כולנו יותר מדמעה אחת, התחלתי לחשוב על משמעות החיים. והנה, מצאתי את עצמי חצויה ; מצד אחד, אני לסבית מוצהרת, מצד שני, אני מחליטה למי לספר, מתי ולמה, וזהו בפירוש אינו כרטיס הביקור שלי. והנה, ניתנה לי במה לספר על משפחתי ועל תלאותיי בתור אמא סדרתית, וכל גופי זעק שלא להיחשף בשמי האמיתי.
יש שיאמרו שמדובר בפחדנות (בטח הרווקות שביניכן, אוסף כלבות צדקניות, שנוסעות להודו וחושבות שהן ממש חתרניות כי יש להן שפם). אני מרגישה שמדובר בהגנה על משפחתי וילדיי, בעולם שאיננו מושלם, כאשר להם יש הזכות המלאה לחשוף אותי, אבל עלינו, האמהות, מוטלת החובה להגן עליהם, או לפחות לשאול אותם אם זה מתאים להם.
תמיד הייתי בורגנית להחריד, יש שיאמרו אפילו, הלסבית הכי סטרייטית בעולם. הרגשתי שאני לא נותנת מספיק בחזרה לאמהות הרוחניות שלי, אלה שסללו לי את הדרך לתודעה הציבורית ולשוויון זכויות מינימלי. גם אני רציתי להיות אקטיביסטית. אלוהים יודע שיש עליי ג'ורה עם קורט דיפלומטיות, חינניות ואינטליגנציה. הייתי יכולה להיות פוליטיקאית מדהימה, אלא שמגעיל אותי לשקר. ובעיקר הייתי יכולה לשכנע את האסקימואים שהכי טוב לאכול ארטיק, רק אם את לסבית.
לא הסתרתי מעולם את מה שאני ובדקתי היטב את השטח לפני שעשיתי כן, מתוך מחשבה שהכי גרוע הוא לא באמת גרוע – אז יגלו עליי שאני לסבית, ביג דיל. הגעתי למסקנה שהסיבה האמיתית לחוסר מוכנותי להיחשף בעיתון, היא שאני קווירית אמיתית. בלי תוויות, בלי סיווגים. כשתפגשו בי תוכלו לגבש דעה על אודותיי, מתוך עמדה ניטרלית לכאורה, ולא משום שמישהו יצביע עליי ויאמר "הלסבית האת".
ואפשר לחשוב שהקהילה הלסבית חפה מצביעות... זכורה לי פגישת המערכת היחידה בה נטלתי חלק. הגעתי במלוא הדרי, מעט מאופרת, ציפורניי עשויות למשעי, ולמרות זאת השתלבתי איכשהו. אבל התפנית החדה התרחשה כאשר העזתי להוציא ברוב פולניותי את תמונות הילדים ולהשוויץ. חלק מהבנות התעלמו, חלק נחנקו, וחלק העזו להתפעל (ויש ממה!) אבל אני הרגשתי שעברתי על איסור כלשהו, שאני כנראה לא "לסבית אמיתית", לא מספיק "אקטיביסטית".
מאותו רגע החלטתי ליהנות מהבמה שניתנה לי ולעשות את מה שאני הכי אוהבת – לכתוב. בלי לשרוף חזיות (השתגעתן? זה עולה מלא כסף!), אלא להילחם את מלחמתי השקטה. להראות לעולם שאני כאן עם אשתי המדהימה וילדיי המדהימים. לפעמים אני אפילו מפרסמת סיפורים "לסביים" בשמי האמיתי, אבל אני מחליטה מתי ואיך. בקיצור, החלטתי להישאר בשבילכן פאנטום האופרה. ותודה לכל מי שאוהבות את הטור שלי. בסופו של דבר, אני פה בשבילכן.
-----------------------------------------------------------------------------------------
איילת טרסר
"אני אוהבת לצאת מהארון" - מיכל עדן
למי שלא יודעת, מיכל עדן היא אחת הנשים שעשו רבות למענכן. ולמי שלא יודעת, היא שילמה מחיר אישי כבד על כך. בראייה לאחור, "האפליה שחוויתי והדחייה מצד המשפחה, הם שגרמו לי לפעול", ובראייה לעתיד, "אני מאמינה גדולה בלהקים משפחה אלטרנטיבית, לבחור לנו את בני המשפחה שלנו" / מיכל עדן יוצאת מהכלל
עבור מיכל עדן, בעלת משרד ליחסי ציבור בהווה וקריירה פוליטית בעבר, לספר היום על היציאה שלה מהארון זה כמו לסגור מעגל. "בתחילת דרכי הפוליטית שאלו אותי רק על זה, כשהפכתי לפוליטיקאית הראיונות סבבו סביב נושאים אחרים, והנה, עכשיו, שוב חוזרים ליציאה מהארון."
אבל הסיפור של עדן – למי שלא יודעת – הוא דוגמה למחיר הכבד שאפשר לשלם על הבחירה הזו.
מיכל עדן, בת 35, נולדה בהרצליה, שם גדלה עד לשירותה הצבאי, אז עברה המשפחה להתגורר בתל אביב. "הייתי בתחילת שנות העשרים שלי, לאחר פרידה מחברה," היא משחזרת את האירועים. "ביקשתי מההורים שלי עזרה כלכלית כדי לממן טיפול. כנראה שההורים שלי כל הזמן ידעו, אבל הדחיקו. בהתחלה הם תמכו ואפילו הגיעו איתי לטיפול, ואז, במהלך אחת הפגישות, הם שאלו אותי אם אני לסבית. אבא שלי הציב בפניי אולטימטום: או שאני 'מתקנת את דרכי', ואז אקבל את עזרת המשפחה בכל דבר, או שהמשפחה תנתק איתי קשר. באותה תקופה הייתי תלויה בהורים כלכלית ורגשית. הייתי אחרי פרידה, עמדתי לעזוב את הדירה השכורה שגרתי בה ולעבור לגור בדירה שלהם. אני זוכרת שנפגשנו כולנו במסעדה והתנהלה שיחה, ושבסופה הודעתי להורים שלי שהחלטתי להישאר נאמנה לתחושות ולרגשות שלי, ולא לקבל את ה'הצעה' של אבא. בסוף השיחה ידעתי שעכשיו כל אחד מאיתנו הולך לדרכו: הם לבית שלהם, ואני לדירה שלי, שאותה הייתי אמורה לעזוב."
בבת אחת נזרקה מיכל לרחוב והפכה, לדבריה, להומלסית ללא דירה, ללא משפחה, בלי כלום כמעט. "ישנתי אצל חברים, אצל חברים של חברים. הדר נמיר, שהייתה אז פעילה מאוד באגודה, קישרה ביני לבין אנשים שאפשרו לי לגור אצלם. כך נדדתי בין בתים, עם תרמיל על הגב, במשך חצי שנה בערך."
כך, בבת אחת, שום קשר עם המשפחה?
"אבא שלי ניתק אותי מהמשפחה. במשך תקופה מסוימת הייתי בקשר עם אמא שלי, מדי פעם הגעתי למקום העבודה שלה, עד שהגיע הרגע שבו היא ביקשה ממני לא להתקשר יותר. כך נותקתי גם ממנה. עם האחים שלי גם לא הייתי בקשר, הם היו נתונים לשטיפת המוח שאבא שלי עשה להם."
זו בטח הייתה תקופה מאוד קשה.
"היה לי דיסוננס נוראי בין ההתלהבות מהלסביות, מהחיים החדשים והפתוחים שחייתי: לא הסתרתי מי אני, מיציתי את עצמי והרגשתי נהדר בהיבט הזה. מצד שני, היה לי קושי אדיר מול התגובה של המשפחה. באותה תקופה איימו על חברים שלי ועל אנשים אחרים שאירחו אותי בביתם והטרידו אותם טלפונית. מישהו השחית את הרכב של הידיד ההומו שלי. לאחר שפגשתי את בת הזוג שלי ועברתי לגור איתה, סבלנו גם אנחנו מהטרדות טלפוניות. אחרי הרבה מאוד לבטים ניגשנו למשטרה והגשנו תלונה נגד אבא שלי, אבל הוא, כמובן, הכחיש. לא היה לי קל להתלונן נגדו במשטרה, אבל חששתי לחיי ולחיי חברים שלי."
בערך בתקופה הזו הצטרפה עדן לפעילות באגודל ההומואים, הלסביות, הטרנס והבי, ומשם הגיעה לקל"ף ולמרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית. "כל החוויה הזו זרקה אותי לפעילות. רציתי לפעול נגד הומופוביה. לאחר רצח רבין הצטרפתי למר"צ והייתי פעילה מאוד, בעיקר בנושאים הקשורים לזכויות אדם. רציתי לתקן דברים, לשנות אותם. כשהתחלתי להתמודד ולרוץ למועצת העיר קיבלתי טלפון מאחי, שאמר לי שהבחירה הזו שלי מחייבת נקמה. הוא אמר לי שירצחו אותי, שהעם לא יסבול את זה. בדיוק לאחר השיחה הייתי אמורה להתראיין לגל"צ, ובמשך כל הראיון עם רזי ברקאי שקשקתי מפחד."
בשנת 1998 נבחרה מיכל עדן למועצת העיר תל אביב כמספר שתיים ברשימת מר"צ, ובכך למעשה הייתה הראשונה בארץ שנבחרה כנציגה גאה ולסבית מוצהרת למועצת עיר.
איך היו נראים החיים שלך אלמלא המשפחה שלך הגיבה כפי שהגיבה?
"אני בטוחה שהחיים שלי היו נראים אחרת. האפליה שחוויתי והדחייה מצד המשפחה, הם שגרמו לי לפעול. אלמלא ההורים שלי בטח לא הייתי כל כך פעילה, ובוודאי שלא הייתי הופכת להיות פוליטיקאית. בחיים, קודם לכן, לא חשבתי שזה מה שאעשה."
שינית את שם המשפחה שלך כחלק מההתמודדות עם התגובה של ההורים?
"בת הזוג שלי אז ואני רצינו לשנות את שם המשפחה שלנו לשם משותף, לא היה לזה קשר לתגובה של המשפחה שלי ולנתק שהם גרמו. לא הייתה כאן נקמה או התרסה. עם זאת, שינוי השם סייע לי להיחשף, בעיקר בנוגע לפעילות הציבורית שלי. זה עזר לי לחסוך להם את המבוכה."
את כועסת על המשפחה שלך?
"בוודאי. אני כועסת עליהם ואני לא סולחת על כל מה שהם עשו, אבל היום אני רואה את הדברים באופן שונה. פעם ציפיתי מהם להשתנות, חיכיתי שיתקשרו. היום אני יודעת שהם לא ישתנו, שהם לא יקבלו אותי כמו שהייתי רוצה. היום אני מבינה שגם אני פגעתי בהם, מנקודת המבט שלהם. בעיניהם, זה שבחרתי לחיות כלסבית, בגלוי ובאופן מוצהר, פגע בהם. הפגיעה הייתה הדדית. ההבנה הזו שלי מאפשרת לי לנסות ולהתקרב אליהם, וגם מצידם יש איזשהו ניסיון. אני מקווה שהפעם אצליח."
איך את מרגישה היום כשאת יוצאת מהארון לפני אנשים חדשים?
"ברור שהיום, מספר האנשים שיודעים שאני לסבית גדול יותר, אבל התהליך של היציאה מהארון לא נגמר אף פעם. אני אוהבת לצאת מהארון."
אוהבת?
"כן, אוהבת. זה מאפשר לי להכיר את האנשים, ללמוד מהתגובות שלהם, מי הם. אני מגלה אנשים באמצעות היציאה מהארון."
יש הרבה אנשים, גם כאלה שנמצאים מחוץ לארון, שמשתדלים "לברוח" מהתיוג של לסבית או הומו. מנסים להראות את הצדדים הנוספים שבהם ולא להיכלל בקטגוריה ההומו-לסבית, כאילו זה המאפיין העיקרי שלהם. את, לא רק שלא ברחת, אלא הלכת צעד קדימה, והפכת את התיוג הזה, ל"סמל המסחרי" שלך.
"מהרגע שקיבלתי את ההחלטה לייצג את המאבק של הקהילה ההומו-לסבית, הרגשתי טוב עם התיוג הזה, כל זמן שהוא עזר לי לקדם את העניינים שהאמנתי בהם. הרגשתי שאני רצה בשם קבוצה, לא ממקום של עסקנות. רציתי לקדם אידיאולוגיה ואינטרסים של קבוצה, ולא אינטרסים אישיים שלי. לאחר מכן, כשהתיוג הפך למותג, זה הפריע, אבל אני חייבת לציין שלא מאוד סבלתי. כשמאלנית, שהייתה פעילה גם בתחומים נוספים, תמיד התייחסו בעיקר למאבק שלי נגד הומופוביה, והיה לי קשה לפלס דרך במאבקים אחרים, למשל, במאבק נגד הכיבוש. התיוג השתלט גם על תחומים אחרים. תמיד הייתי 'הלסבית'. אני מבינה שזה חלק מהראשוניות של המאבק. בזמנו, זה היה דבר חדש, היום זה אחרת. היום את יכולה להיות לסבית אמנית, לסבית בשלנית, ולא רק 'לסבית'. נראה לי שהיום יש מקום גם לדברים נוספים. ההילה התפתחה מבחינת המקום שהיא נותנת לשונות בתוכה ומתוכה. גם סטרייטים מתרגשים היום פחות מהעניין, והשינוי ניכר גם בכך שהיום רואים יותר ויותר לסביות דתיות ולסביות ערביות. יש יותר פתיחות, יותר אנשים יוצאים מהארון. זה לא אומר שאין הומופוביה, ההומופוביה קיימת, לצערי, אבל ללא ספק, עברנו תהליך ארוך של שינוי. עד היום קורה לי שהורים פונים אלי ומבקשים עזרה ותמיכה. לא מזמן התקשר אליי אבא של בן הומו, ואמר לי שיש לו בן נהדר שיצא מהארון, והאבא ביקש עזרה ותמיכה לעצמו. עדיין לא צריך לנוח – מגיעים אליי גם סיפורים קשים על אלימות, דחייה ואי קבלה. אני חושבת שאחת החוויות הקשות שנתקלתי בהן כחברת מועצת העיר הייתה עם הטרנסג'נדרס. לראות את הקשיים וההשפלות שהן חוות, זה היה לי קשה מאוד."
בין פעולותיה במסגרת חבורתה במועצת העיר סייעה עדן בהקמת "בית דרור", הוסטל לבני נוער אשר נפלטו מביתם על רקע נטייתם המינית. כמו כן פעלה למען רישום זוגות בני אותו מין בעיריית תל אביב, העבירה את ההחלטה במועצת העיר להכיר בזוגות שאינם נשואים, לרבות בני זוג מאותו מין, וזאת לצורת הטבות עירוניות, וכן העברת ההחלטה במועצת העיר בדבר שריון מקומות לנשים במועצות מנהלים בתאגידים עירוניים.
"בתחילת דרכי הפוליטית, הייתי צריכה להחליט מה לעשות ואיך לעשות. לא היו לי מודלים של אנשי ציבור הומואים או לסביות שמהם יכולתי לקחת דוגמה," היא אומרת. "הייתי צריכה להחליט לבד איפה לשים גבולות, עד כמה להיחשף. אני זוכרת, למשל, את העיתונאית שרצתה לצלם אותי ואת החברה שלי מתנשקות. חיפשתי בחו"ל אנשים כמוני וגיליתי שבעולם כולו יש רק כמאתיים נבחרי ציבור גייז. זה מעט מאוד. לפגוש אותם הייתה הקלה. אלו היו אנשים שיכולתי לחלוק איתם חוויות דומות, שיכלו לעזור לי לקבל החלטות."
מה היית ממליצה לבחורה צעירה שמתלבטת אם לצאת מהארון?
"לא למהר. למצוא תמיכה רגשית וכלכלית, שאינה קשורה למשפחה. לחפש דמויות אלטרנטיביות, שיוכלו להיות איתה אחרי שההורים יגלו שהבת שלהם לסבית. הרבה הומואים ולסביות מרגישים בדידות גדולה מאוד, וזו אחת הסיבות שהם בונים את עצמם באיחור של עשר שנים. הם נושרים מהלימודים, לא מתמידים בעבודות. זה מחיר אישי כבד מאוד שאנחנו משלמים, בעיקר הצורך הבסיסי לעסוק בהישרדות. זה בא על חשבון ההתפתחות האישית שלנו."
אנו מחונכים להאמין שהמשפחה שלנו תמיד תתמוך בנו, שקשר דם הוא חזק מכל. האם התגובה של המשפחה שלך גרמה לך להיות חשדנית יותר לאנשים?
"לא. לא שיניתי את הגישה שלי לאנשים, אבל הפסקתי להאמין במוסד המשפחה הביולוגית כמוסד שיתמוך בנו יותר מכל. אני מאמינה גדולה בלמצוא ולהקים משפחה אלטרנטיבית, לבחור לנו את בני המשפחה שלנו, שיהיו שם בשבילנו, שיתמכו בנו ויאהבו אותנו."
במבט לאחור, איך את רואה את הדברים שעשית?
"אני מאוד שלמה עם כל מה שעשיתי. עכשיו אני באתנחתא. הקמתי עסק ליחסי ציבור, בעיקר בתחום המשפט והכלכלה, ואני מאוד גאה בו. חוץ מזה אני רוצה להיות אמא, ובעתיד – מי יודע?".
-----------------------------------------------------------------------------------------
דנה שבת
"המורה, את רוצה לספר לנו משהו?"
שלוש מורות לסביות גאות מספרות למה לא כדאי בכל מצב לצאת מהארון, למרות שהן עשו את זה. "משרד החינוך יעשה הכל כדי להשתיק כל התנגדות, כולל להעביר אותי מתפקידי," ומעידות כי פרט לחשיפה מול התלמידים והמורים, ההתמודדות מול ההורים היא הקשה מכולן
יציאה מהארון היא תהליך מתמשך בחייה של כל לסבית, ופעמים רבות כרוך בהתמודדות עם דעות קדומות, אפליה ופגיעה אישית. כמורה, המצב מסובך עוד יותר. "לצאת מהארון כאשת חינוך זה דבר מאוד משמעותי. זה אומר שאת חשופה לשלוש מערכות: התלמידים, ההורים שלהם, והמעסיקים שלך. ברגע שאת דמות חינוכית אז יש לזה המון השלכות ערכיות, ומספיק שהורה יחליט שלסבית או הומו הם לא מספיק טובים כדי לחנך את הבת שלו, ולמחרת את תהיי מחוסרת עבודה באיזושהי תואנה".
את הדברים הללו אומרת נופר קידר (37), מחנכת ומורה לאמנות בתיכון גדול במרכז הארץ. שמה של נופר מוכר מכיוון שהיא כותבת ב"הזמן הוורוד", מתנדבת ב"חושן" (שירות ההרצאות של האגודה), ובשנה שעברה הקימה יחד עם חברה קבוצת דיון למורים ומורות גייז, במטרה לאפשר להם "לאוורר" רגשות ותחושות. נופר מוצאת עצמה מתלבטת בין שתי אסכולות, לפי האחת, אך אחד לא צריך לדעת מה המורה עושה במיטה, ולפי השנייה, לצאת מהארון זה חינוכי – לא כדי להטיף להומוסקסואליות, אלא כדי להראות לתלמידים מבולבלים שהנה, יש דמות חינוכית, מוכשרת, מתפרנסת, שהיא גם לסבית. "אני רואה עצמי קרובה יותר לאסכולה השנייה, אני לא מסתתרת. אבל אני גם לא ששה לחשוף את עצמי להתנכלויות."
"מיד כשהגעתי לבית הספר יצאתי מהארון מול שתי מורות שהכרתי מהלימודים, וביקשתי שאם ישאלו אותן עליי – שיגידו," מספרת חגית פיגנבוים (34), המשמשת מורה לחינוך מיוחד בבית ספר יסודי בבאר שבע. "בתקופה שהתחלתי לעבוד לא הייתה לי בת זוג, והיה לי נוח יותר שהחברות שלי יעשו בשבילי את העבודה. בחדר מורים תמיד שואלים: 'את נשואה? יש לך ילדים?'. אז לא הייתי עונה כמו היום, שאני אומרת שאיני נשואה אבל יש לי בת זוג. כשעברתי לגור עם גרציאלה הייתה מדברת עליה, היו אומרים לי: 'איזה כיף שיש לך מישהי שמכינה לך סנדוויצ'ים'."
את חושבת שהתגובות החיוביות שקיבלת קשורות בסוג האוכלוסייה שאיתה את עובדת, בחינוך המיוחד?
"לא יודעת, בסך הכל מבחינת רמה סוציו-אקונומית מדובר באוכלוסייה ברמה בינונית ומטה, מאזור הדרום, רובם המכריע ממוצא מזרחי. יכול להיות שזה גם המקום שבו אני נמצאת ואיך שאני מציגה את זה, אבל לא נתקלתי באמירות שליליות על לסביות."
האם יעצו לך לא לדבר על זה?
"לא. היה לי מצב הפוך. המנהלת שלי לשעבר אמרה לי: 'חגית, זה כל כך חשוב, הילדים צריכים להיחשף לדברים האלה'. אני עדיין מאמינה שהמצב של לסביות טוב יותר. הומו, למשל, זו קללה מאוד נפוצה, גם אצל חירשים."
ריטה מרקוביץ' (38) היא מורה לתקשורת בתיכון בקריית גת: "אני לא הייתי צריכה לצאת מהארון. הבחורה שהציעה לי עבודה לפני שמונה שנים סידרה לי ראיון עם המנהלת, ולפני שנכנסתי היא אמרה לי: 'תשמעי, אנחנו פה כמו משפחה והיחסים בינינו נורא פתוחים, אז סיפרתי למנהלת שאת לסבית'. התגובה האוטומטית שלי הייתה 'אני לא נכנסת לראיון'. בסוף נכנסתי וישבה מולי אישה מאוד חביבה שאמרה לי שהיא רוצה שאני אהיה מי שאני, ושהלסביות זה לא רלוונטי לעבודה. מאותו רגע כבר לא הייתה בעיה.
והייתה רכילות? פנו אלייך, שאלו אותך שאלות?
"היו כל השאלות המטומטמות הרגילות, כמו מה עושות שתי נשים במיטה, אבל מה לא נעשה למען הכחדת הבורות בחברה? אז דיברתי על החברה שלי ועל הדייטים שלי כמו שמישהי מדברת על בעלה."
אצל נופר קידר המצב קצת שונה. היא מחוץ לארון מול המשפחה והחברים, אך במקום העבודה מקפידה לשמור על פרטיותה מול רוב צוות המורים. "אני לא מרגישה בארון מכיוון שאני לא מסתירה, אם ישאלו אותי אני אגיד. החברות מהעבודה וגם המנהלת כבר יודעות, אבל בתחילת דרכי כלסבית השתתפתי בהכנה לסדנת חינוך מיני עם כל המחנכים. היועצת חילקה את החדר לצד שלילי וצד חיובי. היא הקריאה סדרה של משפטים והיינו צריכים לעבור מצד אחד לצד שני לפי תחושתנו. ואז היא אמרה את המשפט הבא: 'אימוץ ילדים על ידי זוג לסביות'. כל המורים עברו לצד השלילי ואני נשארתי בצד החיובי לבד לגמרי. זה השאיר אותי בארון לאיזה שנה."
וביקשת ממי שיודע שלא יספר לשאר המורים?
"לא, דווקא להפך, אמרתי לחברה שלי שאם ישאלו אותה שתגיד, אבל היא אמרה לי: 'תיזהרי, זה מסוכן.' את העצה הזו שמעתי בעוד הזדמנויות."
ומה יחסך לעצה הזו?
"מצד אחד זה קצת מרגיז אותי כי אני לא רוצה לשקר. מצד שני, אין לי שום עניין שיחטטו בחיים הפרטיים שלי."
גם מול התלמידים נופר דבקה באסטרטגיה המסובכת של שמירה על פרטיות, אך בלא שקרים. "כשחזרתי משנת השבתון אחת התלמידות שאלה אותי אם אני כותבת ב'הזמן הוורוד' ועניתי שכן," מספרת נופר, "יותר היא לא שאלה, אבל אני בטוחה שהמעגל החברתי שלה יודע. מי שכבר נתקל ב'הזמן הוורוד' אז סבבה, שיידע. פעם קיבלתי באינטרנט תגובה לכתבה: 'נופר קידר? לימדה אותי בכיתה ט', מורה מקסימה!'. אני חושבת שאם אנשים אלו יפרסמו את זה בבית הספר הם בעצם יעשו בשבילי את העבודה."
כלומר, באיזשהו מקום את כן רוצה שידעו?
"אני מרגישה שאני במן שלב ביניים. אני מאוד אשמח להגיע למצב של המורה הלסבית בבית הספר שאליה פונים בענייני נטיות חד מיניות. מצד שני, בבית הספר שלנו יש אמירות מאוד אלימות כלפי מורים. עדיין לא עשיתי מזה מנטרה חינוכית בבית הספר. את זה אני עושה בחושן."
יכול להיות שבבית ספר יסודי המצב קל יותר?
חגית: "ייתכן שקל לי יותר להציג את העובדה שאני חיה עם בת זוג בגלל שההבנה של ילדים צעירים את הנושא היא יותר פשוטה ושטחית. למשל, כששאלו אותי למה אני לא נשואה סיפרתי שאני חיה עם חברה שאני אוהבת, ושאני לא אתחתן עם בן, ואחת התלמידות הגיבה: 'גם אני אוהבת את אלה אבל אני אתחתן כשאני אהיה גדולה'. מבחינתי זה חשוב שהיא תשמע את זה וכשהיא תגדל יותר אולי היא תבין את זה אחרת."
נופר: "בתיכון זה לא כך משום שהעיסוק סביב הסקס הוא בלתי פוסק, ואופי העבודה שלי הוא אחר כי אני עומדת מול כיתה של 40 תלמידים. באחד משיעורי חינוך מיני דיברנו הרבה על לסביות, והיו גם תגובות שליליות. הראיתי הרבה ידע ודיברתי בשטף, ובסוף השיעור אחד התלמידים שאל אותי: 'המורה, את רוצה לספר לנו משהו?' עמדתי עם הגב אליו והוא שאל את השאלה איזה שלוש פעמים. בסוף הסתובבתי ואמרתי: 'לא'. לא נראה לי שאיזשהו מורה שפוי היה יוצא מהארון בסיטואציה כזו."
ריטה: "התלמידים שלי דיברו עליי ממש מההתחלה, הייתי מגיעה על אופנוע עם מעיל אופנועים, והיו אומרים 'המורה הלסבית' ודיברו על הקשיחות שלי. אבל מה שעזר לי בדו שיח איתם זה בעיקר המקצוע שלי. אני מלמדת תקשורת ובוחרת את החומרים ואת האופן שבו אני מציגה אותם. אני לוקחת חומרים שיש במדיה, אני לא מדברת על עצמי, אבל בחירת החומרים אומרת עליי משהו באופן עקיף."
האם תלמידים שאלו אותך או הציקו ך פעם באופן אישי?
ריטה: "מעולם לא. פעם שאלו את אחת המורות, חברה שלי, אם אני לסבית. והיא ענתה שאם הם חושבים שזו זכותם לדעת אז שישאלו אותי. מעולם לא הצהרתי ולא הסתובבתי עם סמלי גאווה, אבל תמיד דיברתי בחופשיות על הומואים ולסביות."
ריטה מספרת כי לפני שלוש שנים הייתה נקודת מפנה: "המנהלת קראה לי לשיחה בחדר, ובנימה שלווה ומפרגנת אמרה לי: 'במהלך השנים האחרונות סוגיית סגנון החיים שלך הפכה לעניין פתוח בבית הספר'. בשלב הזה החסרתי שתי פעימות, ואז היא הסתכלה עליי והמשיכה: 'ואני מברכת על זה, כי יש כתובת, כי תלמידים יכולים להרגיש יותר חופש."
ובאמת פנו אלייך?
ריטה: "כן, מרגע שהיא אמרה את זה ההערות שלי בשיעורים הפכו ליותר אישיות ותלמידים פנו אלי הרבה יותר. בעיקר בנים. היה תלמיד שהתייעץ איתי אם לצאת מהארון לפני אמא שלו, ובמקרה הזה כמורה וכדמות סמכותית הרגשתי הרבה אחריות, כי לא בכל מצב צריך לצאת מהארון."
קל לי לתאר מצב שבו הורים יטענו שאם ילדיהם יידעו שהמורה היא לסבית זה יהיה "לא חינוכי", משום שהתלמידות אינן מגובשות עדיין מבחינה מינית ואולי מורה לסבית יכולה להשפיע עליהן. על כך אומרת נופר קידר: "הורים מפחדים שמורים ישפיעו על תלמידים להיות הומוסקסואלים, מפחדים שנפיץ תורה הומואית בבית הספר, אבל אין תורה כזו. הם מפחדים שהנטייה המינית של הילדים הרכים והנאיבים והלא מגובשים תושפע מדמותו של המורה, אבל אנחנו יודעים שזה לא עובד ככה. להפך, מקסימום זה יקל על אותו הומו או לסבית מסכנים שמגיל 12 חושבים שהם לבד בעולם ומשהו איתם לא בסדר, שגם להם יהיה מודל."
ריטה מעידה כי בתחילת דרכה המקצועית חששה מאוד מתגובות ההורים: "שמעתי כבר (לא מהורי תלמידים!) את האמירה שאם את מורה ולסבית את בטח סוטה ומתחילה עם התלמידות הצעירות שלך. אבל במקרה שלי זו בכלל לא בעיה שאני מתמודדת איתה. אני מכירה את ההורים של התלמידים ולא נתקלתי בתגובות הומופוביות. אני חושבת שמה שהתלמידים מקרינים בבית זה הרושם שההורים מקבלים.
וההורים יודעים שאתן לסביות?
חגית: "לצאת מול קולגות זה לא דומה ליציאה מול הורים. להורים ששאלו אותי אם אני נשואה לא אמרתי שיש לי בת זוג. להורים יש כוח מאוד מאיים עלינו, הם גם השותפים הכי קרובים שלי בעבודה עם הילדים. מצד אחד, הם השותפים הכי קרובים לי בעבודה, ומצד שני, יש להורים כוח מאוד מאיים עלינו. אם להורה יהיו טענות עליי זו תהיה בעיה מאוד קשה, כי משרד החינוך בהיסטריה מתלונות של הורים, והוא יעשה הכל כדי להשתיק כל התנגדות, כולל להעביר אותי מתפקידי. זה לא יקרה במערכת שבה את עובדת מול מבוגרים.
נשמע כי לצאת מהארון כדמות חינוכית זה סיכון גדול יותר מאשר במערכת אחרת, אך זו גם שליחות גדולה יותר, תחושת אחריות אפילו. אז כדאי לצאת מהארון?
ריטה: "הטענה שלי היא שזו שאלה עד כמה את שלמה עם עצמך. אם את יוצאת עם הלסביות שלך בצורה שלמה ובטוחה וברורה, אף אחד לא יערער על מי שאת."
חגית: "אני חושבת שעם הזמן זה הופך להיות נון אישיו. היציאה עצמה מושכת הרבה אש ותגובות, אבל עם הזמן אני חושבת שזה מפסיק להיות 'מעניין' ועוברים לרכילות הבאה.
נופר: "מורים שכבר יצאו מהארון באופן טוטלי אומרים שהם לא מוכנים להסתיר את זה, וגם אומרים שזה הרבה יותר משתלם."
אבל אפשר להבין את מי שבוחר לא לצאת מהארון?
נופר: "בוודאי. מאז המפגשים של קבוצת המורים אני הרבה יותר מבינה מורים שמעדיפים להישאר בארון. גם אני מדברת עם המון סתירות. אני עושה הרבה מאוד הפרדות."
ריטה: "אני חושבת שאם יש לך גב מצד ההנהלה, אז אין לך בעיה, כי למרות שלהורם יש היום הכי הרבה כוח, כשהורה מתלונן הוא צריך להציג טיעונים משמעותיים. אבל אם את מבינה מפורשות או ברמיזות מההנהלה ש'בבית ספרנו לא', שם – לא כדאי לצאת מהארון".
לפרטים על קבוצת מורים ומורות גייז ניתן לכתוב למייל: ann3shirley@yahoo.com
ל"חושן" – שירות ההרצאות של האגודה: 03-6869925
-----------------------------------------------------------------------------------------
הקול שבתוך הארון
אלמה (שם בדוי), 33, היא מורה לאחד ממקצועות האמנות לתלמידי ז'-ח' ומאוד בארון בבית הספר. היא מספרת כי הגבולות בין מורים לתלמידים מאוד לא רשמיים היום, והרבה פעמים נוצרים עימותים ישירים. הומו זה קללה, והדעה על לסביות היא ש"זה מגעיל". "מה שמפחיד אותי זה שישתמשו בזה נגדי," היא אומרת, "חוץ מזה, שגם המורות ממש סולדות מהנושא. לא פעם העליתי בהומור את האפשרות לשכב עם אישה, והתגובות היו מבוהלות. אני לא רוצה לשלם את המחיר." עם זאת, אלמה הייתה שמחה להיות במצב של ריטה, חגית ונופר: "אני לא מספיק חזקה כדי לנסות. זה עניין של כוחות, של יכולת, ושל אמונה טוטאלית בזהות המינית שלי. אני כנראה עוד לא שם. הלוואי וזו תהיה המציאות שלי ביום שאני אחליט לצאת מהארון. כרגע זה נראה לי בגדר חלום."
-----------------------------------------------------------------------------------------
כשאחותי הגדולה יצאה מהארון | לילך
כשהלכתי למצעד הגאווה חשבתי שאת גיי-פרנדלי כזאת (חשבתי? ככה הצגת את זה!), רק אחר כך הבנתי שכמובן היית חייבת להיות פרנדלי קודם כל לעצמך
כשסיפרת לי ולאחיותינו הגדולות שאת לסבית, התפרצתי בבכי. שתיהן הגיבו כמעט באדישות, אחותנו הבכורה עוד ניסתה לדבר במקומך. כשהתחלת למלמל משפטים לא מובנים, היא אמרה: "נו, אתן לא מבינות שהיא מנסה להגיד לנו שהיא לסבית?" את המשכת להסתכל עלינו או לצדדים, והן כבר קיבלו את הבשורה. וכשהייתי עסוקה בלהמשיך לבכות הן, "הגדולות", כבר היו עסוקות בניתוחים. הן אמרו שהן תמיד חשדו בך בגלל דברים שעשית ואמרת. אבל לי, שאני יותר קרובה אלייך, לא היה בכלל מושג. כנראה שקיבלתי את הדברים כמו שהם, בלי לנסות לקרוא בין השורות. אני חושבת שקיבלתי את זה בהפתעה כל כך גדולה מכיוון שבעבר, כשהיית עושה משהו באופן שיכול להתפרש כסטריאוטיפי לסבי ומישהו היה זורק איזו הערה, היית מנפנפת אותו מעלייך. כמו השיער הקצוץ שהיה לך פעם, הצלחת לשכנע גם אותי שמי שמחליט לזהות אותך כלסבית בגלל זה שבוי בדעות קדומות. כשקנית דיסקים של קיי.די לאנג, מליסה את'רינג' ואינדיגו גירלס (אוקיי, הייתי אמורה להבין את המסר לבד...) גרמת לזה להצטייר כהעדפה מוסיקלית או אקט פמיניסטי ולא אחר, וכשהלכת למצעד הגאווה חשבתי שאת גיי-פרנדלי כזאת (חשבתי? ככה הצגת את זה!) ושאת הולכת למצעד כי יש לך חברים הומואים ולסביות. אחר כך הבנתי שכמובן היית חייבת להיות פרנדלי קודם כל לעצמך. היו כך כל הרבה סימנים ורמזים, אבל איכשהו תמיד הצלחת לתרץ אותם, להמעיט בערכם או לסתור אותם. את מבינה, נראה כאילו זה ליווה אותך כל כך הרבה זמן ובחרת לספר דווקא רגע לפני שאת נעלמת. עכשיו אני יודעת שלא אמרת לי אז משום שלא היית ממש בטוחה בעצמך. ולמרות שאנחנו כבר בשנת 2004, יציאה מהארון היא עדיין עניין לא פשוט. אז תדעי שיש לך אחות שאוהבת אותך מאוד ובשבילה זה (כבר) מאוד פשוט. ולמי שזה עדיין כזה סיפור להתמודד עם זה, יש לי רק שאלה קטנה: So fucking what?
-----------------------------------------------------------------------------------------
כשחברה שלי יצאה מהארון | שרית
בתור אחת שמעריצה את אנה קרנינה – שהלכה עד הסוף עם האמת שלה, עזבה בעל וילד והלכה אחרי האהבה שלה – כך הולך לבי אחר אותם אנשים שאינם יכולים לאהוב אלא כך
גדלתי בשכונה בפרדס חנה, שבה לא ממש מעזים לצאת מהארון, לפחות לא לפני חמש שנים. החינוך הדתי שקיבלתי בבית הספר די עיצב את דעתי לגבי אותה סטייה של צעירים שמחפשים את עצמם. לומר שלא הערכתי אותם יהיה עדין, למדתי להיגעל מהם, להבין שמדובר בדבר דוחה מאוד. זה לא שהשתניתי פלאות בגלל שאני תומכת נלהבת ב"פנדורה" וב"הזמן הוורוד". נכחתי פעם אחת במצעד הגאווה מתוך סקרנות וגלתי שגם בטני הלא רגישה בכלל מסוגלת להעלות קבס רק ממראה עיניים. אני גם לא מאלה שמתלהבים מזה שיש להם חברה לסבית. בשבילי את יסמין, אחר כך את איך שאת מגדירה את עצמך. כך הייתי רוצה שיגדירו אותי, קודם אני שרית, אחר כך אני דתייה.
רק לפני שנתיים ישבנו יחד בחדר המחשבים בדה בוטון, כשהוא עוד היה קיים. דיברנו על יחסים הומוסקסואליים ואני פרצתי בדברי חמס על התופעה. "תופעה?!" התלהטת, ואני עוד הוספתי שמן למדורה: "סטייה", "שינוי סדרי עולם". השית עליי, הצבעת על זוג מרצים שלנו, מאוד חמודים בעיניי כמובן, ואני התמקמתי בנוחות בתוך הגישה שבני אדם הם בני אדם, ולא אתייחס אליהם בצורה שונה, אבל את התופעה הזאת צריך למגר. אז עוד לא ידעתי שאת "נוהגת בצד השני של הכביש".
רבנית ליברלית אחת יעצה לי שלא להכנס לשיחות כאלה, כי אין כאן מקום לרגש וההלכה היא חד משמעית בעניין. ובכל זאת, הקשתי: מה אם אותם אנשים שאין להם דרך אחרת לחיות? אז היא רק הביטה בי מלאת הזדהות ואמרה שאין מה לעשות. והממסד האורתודוקסי מעדיף להתעלם.
אז אני מנסה להתעלם. לא לעודד. כשניסית להתייעץ איתי לגבי מישהי שיצאת איתה, התבדחתי איתך שאיני מסייעת לדבר עבירה. נכון שאני לא מתעלמת בכלל מהלסביות שלך, ובעצם חלק מהכיף שלנו זה לפלרטט אחת עם השנייה, לקרוא לארוחות צהריים משותפות "קוויקי", ולשגע ידיד משותף עם סצינות חיבה יתרה של שתינו. אבל אני שמחה לבשר לך שאהבת נשים היא דבר נפלא בעיניי, זהו דבר מאוד עמוק, נפשי, רגשי, שאקט מיני פשוט יכער אותו. אנשים שסתם בוחנים את הגבולות שלהם ומנסים קשרים הומוסקסואליים מתוך כל סיבה שהיא שאינה אמת מוחלטת בנפשם – איני יכולה להעריכם. לעומת זאת, בתור אחת שמעריצה את אנה קרנינה – שהלכה עד הסוף עם האמת שלה, עזבה בעל וילד והלכה אחרי האהבה שלה כי זו האמת הבלתי ניתנת לערעור וחובה מוסרית היא ללכת אחריה – כך הולך לבי אחר אותם אנשים שאינם יכולים לאהוב אלא כך.