מאמרים מתוך גליון 2​

​

דבר ראשון-לילך גליל

על גאווה בלי דעות קדומות

הגיליון השני של פנדורה הוא חגיגי במיוחד, כי הרי החודש הוא חג לנו. תוכלו למצוא הפעם בפנדורה התייחסות שונה את המושג ״גאווה״. אור מרוני-פנר מתבוננת בגאווה על הקהילה שלנו; דנה ג. פלג הלכה לסרט גאה והיתה באופרה אחרת; גלי סאן שוחחה ארוכות עם יהודית אברון, מנהלת בית ספר לסבית שיש לה בהחלט במה להתגאות; עינב זילבר חקרה ומצאה כי יש מה לעשות נגד מציאות משפפטית שמפלה אותנו לרעה; מאיה בולצמן גאה ב  ״Lesbian Latecloomers”; ונועם - טרנסג׳נדרית מקסימה ואבא-בת לשני ילדים - מספרת על הגאווה הפרטית שלה; ניצן כוכבא מקדישה רגע לזכרה של נינה סימון ומספרת על גאווה מסוג אחר; איילת לטוביץ׳ מנסה לשכנע אותנו להיות גאות בתאווה לבשר, לא להתבייש ו״להרביץ״ אותה בסטייקים עסיסיים, וכן, דוקא בשבועות; ואביגיל שפרבר מתייחסת לחג הזה דוקא מזוית קצת אחרת, חלבית משהו, וגם קוראת במגילת רות, חוזרת למקורות, ומזכירה לנו שחג השבועות הוא גם חג מתן תורה. והנה גם בחג הגאווה שלנו אפשר לראות כיום איך ״תורתנו״ נשמעת ברבים, מקובלת יותר או פחות על הציבור, אבל נשמעת - וברמה.

אם תציצו בטור של מלי כספי(״דעה אחרת״) בעמוד זה, אולי תבינו על מה אני באמת כועסת. אני רוצה בחג הגאווה הזה לנשוף בבוז על התרבות הפטריאכלית המערבית שלנו, שבמשך דורות אמרה לנו, הנשים, איך להיראות, מה ללבוש ואיך להתנהג כנשים. אני רוצה לומר בחג הזה: תנו כבוד לתאוות הבשרים. (ולא משום ששמן זה בהכרח יפה, על טעם ועל ריח - אתן יודעות…), אלא כריאקציה לאובססיה של חיטוב הגוף, הדיאטות ותרבות הרזון האיומה שגבתה קרבנות בגוף ובנפש ופגעה בנשים כה רבות מאיתנו, ברמה זו או אחרת.

ואם שואלים על מה יש לנו להתגאות, התשובה היא: על כל זה ועם יותר מזה. על כל מה שהשגנו כלסביות ועל כל מה שהשגנו עד היום כנשים. נכון, הדרך שלפנינו עדיין ארוכה, יש עוד על מה למחות ועל מה להיאבק, אבל היום, יום חג הוא לנו וזה הזמן להתגאות על ההישגים הרבים שבידנו. ביום החג הזה לא נותר לי אלא לאחל שאירועי הגאווה יבטאו את החגיגה הפרטית של כל אחד ואחת מאיתנו בכל יום ויום: לחגוג את מי שאנחנו בדיוק כפי שאנחנו, באהבה עצמית ובקבלה גדולה. ושהדיכוי-על כל צורותיו-יהפוך כבר להיסטוריה כאובה. אמן.

​

חזרה >

​

​

​

-----------------------------------------------------------------------------------------

​

​

דנה פלג

בעיני המתבוננת

​

המדור הזה התחיל להתבשל, בעצם, כבר ב30- לאפריל, או כפי שכינו אותו ב"כביסה שחורה", ערב האחד במאי, על מדרגות בנין האופרה, שנקרא על שם האשה שקראה לפנתרים השחורים "לא נחמדים". שם הציגו הכובסות השחורות והמוכשרות את "עאידה", סאטירה לעגנית על האופרה בכלל ועל זו שלקחה את שמה מאותו שם ערבי. היתה שם מקהלה,  והיו גם זמרים ראשיים, מישהי תופפה בדרבוקה, מישהו אחר ניגן בכינור, שפם גראוצ'ו מרקס ושדיים על המותניים. מגניב. גם תוכניה חולקה, במיוחד לבאי האופרה "הרשמית", ונטולת ההומור, יחד עם גלויה להנהלת האופרה הישראלית החדשה, המוחה על ניצול העובדים. העובדים, כך למדתי, נמצאו באותה עת במשא ומתן על תנאי שכרם עם הנהלת האופרה.

אבל הסאטירה של כביסה שחורה, מצחיקה ושטותית ככל שתהיה, יותר עמוקה מזה. היא לא רק מדברת על ביבי (רדמס נתינהוס) ועל המוסיקאיות המדוכאות (עאידה ואמנריס מזרחי) אלא  בכל מה שזר לתרבות "הגבוהה", היקרה, הנחשבת. היא לועגת לכל המערכת הקולוניאלית. כי הרי לאופרה "אאידה" שעוסקת באתיופיה ובמצרים, לא יגיעו אתיופים, ומן הסתם, גם יוצאי עדות אסיה ואפריקה לא יגדשו שם את המושבים. לא רק בגלל המחיר שגובהו כגובה פלצטו, אלא בשל היותה חלק מתרבות אשכנזית מתנשאת. האופרה, במיוחד כזו שמתיימרת לספר סיפור מזרחי יענו, משקפת תרבות קולניאליסטית שמנכסת לעצמה את נכסי המדוכאים, החלשים, המזרחים. היא עשתה את זה מבחינה תרבותית, וכעת גם מבחינה כלכלית. יש כאן גם אמירה מעניינת על תרבות קווירית, שהרי ידוע כי חסידיה האדוקים ביותר של האופרה, אינם אלא אחינו ההומואים. הסכמתי עם המסר, וגם נהניתי מההופעה, אפילו נענעתי קצת, שלא לבייש את מה שאמרה עליי פעם ג'ורג'י מחיפה: "תראו איך האשכנזיה הזאת מענטזת".

כשחזרתי הביתה, התחלתי לחשוב על המקום שלי כאן. אני מתרגמת, עיתונאית וסופרת עצמאית,  מה שלא שווה הרבה כסף בשוק, מסתבר. אבל בעזרת שכרה של אשתי, שפחת הייטק, אנחנו מסוגלות לממן לעצמנו עוזרת, פעם בשבועיים. אנחנו משלמות לה שכר סביר בשמחה, מעניקות לה מדי פעם טיפים ותוספות. היא מרוצה, כך לפחות נדמה לי, אבל אני יודעת שהשכר שהיא מקבלת לשעה, נמוך מזה שאני מקבלת. זה החישוב הקפיטליסטי, חברים. אחרת, לא הייתי יכולה להרשות לעצמי לממן את השירות החשוב שלה. האם אני תומכת בדרישות העובדים הצודקות? בוודאי, אני מתנגדת לכל הניסיונות של ביבי וחבר מרעיו לפגוע בזכויות עובדים ובמיוחד בזכות השביתה. אני מוכנה לסבול כמה ימים של זבל ברחובות ומשרדי ממשלה סגורים למען המטרה הזאת. אבל כולנו, איכשהו חלק מהחברה הזאת, כולנו, ישירות או בעקיפין, משרתים את המערכת הקפיטליסטית. מטבעה, זוהי מערכת משעבדת, גם במקומות שיש בהם זכות שביתה עדיין, וביטוח בריאות לכל אדם (בארה"ב, ארץ האפשרויות המה-זה מוגבלות, אין שביתות וביטוח בריאות עולה, במקרה הטוב, אלף דולר לחודש). האם הקומוניזם יותר טוב? בוודאי שלא. אבל נדמה לי שעד  שמשהו חדש יצמח כאן, נמשיך כולנו להסתובב במעגלים האלה, בתפקידי מנוצל-מנצל, מדוכא-מדכא מתחלפים. אבל איך יוצרים כזה דבר בכלל?

"לפתע פתאום" הסרט הלסבי התורן שהוקרן במסגרת מועדון הסרט הוורוד, עשה לי משהו. סרט ארגנטינאי, בשחור לבן. אבל היה בו משהו כל כך ישראלי, כאילו הכרתי את הדמויות. זה קורה לי לפעמים בסרטים לסביים, אולי מתוך הזדהות עמוקה, ואולי באמת משום שאפשר באמת לחלק אותנו לטיפוסים, בצורה גסה, איכשהו. אותנו, בני אדם, לא רק לסביות. הנה, מרסיה, מוכרת הלבנים השמנמונת, הזכירה לי בנות שהכרתי בצבא. השיער, מבנה הגוף, טון הדיבור, השאיפות, הדעות. אילו עשו את הסרט הזה בארץ, כמה קל היה ליפול לסטריאוטיפים. בקלות אפשר היה לקרוא לה סיגי או אילנית, לכנות אותה בכינויי גנאי ("פרחה"), להראות את משפחתה הצעקנית ואוכלת המופלטות. גם בארגנטינה היא כנראה טיפוס, כי מאו ולנין, הלסביות האופנועניות (עוד סטראוטיפ) אומרים לה שהיא נערת כפר. אבל סטראוטיפים לא עניינו את במאי הסרט, דייגו לרמן. הנה עוד סטרואוטיפ שלא עובד: גבר יוצר סרט כל כך מרתק וכל כך יפה על נשים, ועוד לסביות, ואחת אפילו שמנה.

כן, היא שמנה, ומכיון שהסרט לא אמריקאי, היא גם מוצגת שם ככזאת. לא פחות ולא יותר.  העירום שם נקי, נטול שיפוטיות, וגם נטול זוהר. נערה מתקלחת. היא בהחלט מושא לתשוקה, אבל לא אוביקט מיני במובן הדכאני של המלה. אותי זה ריגש. בתחילת הסרט כעסתי על מאו ולנין, שהתערבו בחייה, ועוד באלימות כזאת. אני לא אוהבת את סטראוטיפ הלסבית האלימה, הרצחנית, שכל כך נפוץ בקולנוע. מה, אין בינינו נשים רגילות, שהולכות לעבודה, ללימודים?  הסרט, בתחילתו, אכן מתאר את הסטראוטיפ בהתגלמותו. הן לובשות שחור ורוכבות על אופנוע, ולכן (לפי הסטרואוטיפ, הרי לא יתכן שהן סטודנטיות, למשל) הן גם אלימות ויש להן נשק, ושמות אנטי ממסדיים.  

אבל לאט לאט, ולא לפתע פתאום, הדברים משתנים. זה מה שאהבתי בסרט הזה כל כך. השינוי לא ניכר על פני השטח, אבל משהו משתנה. אפשר לנתח את הסרט מבחינה מרקסיסטית, לדבר על דיכוי שמנציח את עצמו, וכן הלאה, אבל יש כאן משהו אנושי ופשוט. יש כאן סיפור אהבה, מוזר ככל שיהיה. לא רק בין שתי הנשים, אלא בין כל אחת מהן לעצמה. נדמה שכל אחת מהן לומדת לאהוב את עצמה יותר. וזה הענין, בעיניי, בסופו של דבר. אפשר לדבר על אג'נדות פוליטיות, חברתיות, כלכליות, מרקסיסטיות או תאצ'ריסטיות, על מה שתרצו ולא תרצו. אבל שינוי, כל שינוי, לא קורה לפתע פתאום. הוא מתחיל בפנים, באופן אישי, אצל כל אחת מאיתנו. החברה, המצב הפוליטי, יכולים להשפיע, לרעה או  לטובה, על התהליך הזה. אבל אין לו תחליף. בקיצור: תיהנו, תשמחו, ותאהבו את עצמכם,  במצעדי גאווה ובפסטיבלי אהבה. אין מטרה נעלה מזו. 

​

חזרה >

​

​

-----------------------------------------------------------------------------------------

​