מאמרים מתוך גליון 10
דבר ראשון / לילך גליל
אף מילה על גברים
כשפתחתי את המילון לבדוק את ההגדרה ל"גבריות", מצאתי שם (מלבד "תכונת הגבר") גם את ההגדרה: "הופעת סימנים גבריים שונים באישה". אם מדובר בסימנים חיצוניים, אז אני מניחה שמדובר בהליכה ברגליים פשוקות, שעירות יתר, כתפיים רחבות, חזה שטוח ותחת צר. כקונטרה, האישה המושלמת היא זו בעלת החזה הגדול, המותניים הצרים, ללא שערות על הגוף ובעלת ישבן עגלגל. מן דולי פרטון שכזו, האידיאל הנשי בעיני הגברים.
כנראה שזו הסיבה שלסביות מקפידות שלא להיראות כמוה. אני יודעת שאני ככה. אני מבזה את האידיאל הזה, משום שעצם קיומו מצביע על ההתייחסות למראה של האישה. נכון, אני יודעת שהיום רובנו רחוקות מאוד מהמקום שבו בוססו אחיותינו לפני דורות מבלי יכולת להיחלץ, אך עובדה היא שעדיין התרבות שלנו לא רואה בעין יפה נשים שמאמצות לעצמן "סימנים גבריים". עובדה היא שקל הרבה יותר להתקבל כלסבית נשית ומצודדת (או לפחות כלסבית שהיא אם בישראל, אידיאל נשי מסוג אחר).
אבל כשהמשכתי לדפדף במילון גיליתי שהמילה שעומדת מול "נשיות" היא המילה "גברות" (ולא "גבריות"), ושהגדרתה היא: "טבע הגבר". יופי, לא רק במראה חיצוני עסקינן. אלא שאחת ההגדרות למילה הזו הייתה "עליונות, או דומיננטיות". מיד עשיתי אחד ועוד אחד: אם הגברות היא כנגד הנשיות, הרי שהעליונות היא כנגד הנחיתות, הדומיננטיות כנגד השוליים. ובשביל זה לא צריך מילון. הרי זה מה שאנחנו מנסות לומר כבר הרבה מאוד זמן: בעצם אנחנו עדיין מבוססות באותו הבוץ, גם אם האדרת שעלינו נראית אחרת. אנחנו שרויות במקום שהוא נחות מזה של הגבר, והדבר אפילו מובנה בשפה שלנו.
אז מה הפלא שאנחנו רוצות לאמץ לעצמנו "סימנים גבריים"? הסימנים הגבריים האלו, סטריאוטיפיים ככל שיהיו, מעניקים לנו תחושה (מדומה, או לא מדומה) של כוח ועוצמה, או במילים אחרות, תחושת עליונות ודומיננטיות. ולמי זה מפריע? לגברים. או לנשים שמאמצות את ראיית העולם הגברית, אלו שמקפידות להיצמד ל"אידיאל הגברי". כמה חבל שההיסטוריה האנושית הלבישה את הנשים בשמלות ומחוכים, כדי שיהיו פחות ניידות, כדי שיפריעו להן להתנועע, שיגרמו להן להיות לכודות וחסרות אונים. זו הסיבה שאנחנו מעדיפות ללבוש מכנסיים. או לנעול נעליים שטוחות. או לוותר על חזייה. אני, לפחות, רוצה להרגיש נוח ככל האפשר, כמו שהרגישו הגברים במשך דורות, כדי שאוכל לבטא את עצמי בצורה חופשית. חבל רק שקוראים לזה "סימנים גבריים", כי אני דווקא לגמרי אישה וחושבת שככה גם צריכה, או יכולה, להיראות אישה.
מזל שיש בעולמנו גברים שמזכירים לנו, שאידיאל היופי הנשי הוא אופציה נוספת בלבד, ולא דרך חיים כפויה. מזל שכיום יש מקום לדראג-קווין לבטא את האופציה הזו ולאפשר לעולם להתענג על ה"אידיאל הנשי" לא רק מבחינה מינית וסקסיסטית, אלא מבחינה אסתטית גרידא. וזוהי אחת התרומות שלנו, חברי הקהילה הלסבו-הומואית-טרנסית, לעולם הדיכוטומי הזה שבתוכו אנו חיים. אני מקווה שגם הדראג-קינג יתקבלו יום אחד על ידי המיינסטרים באותה המידה.
הגיליון הזה החליט לעסוק בגבריות מכמה היבטים. קודם כל, לשאול בכלל מה זה ואם יש דבר כזה, וגם כדי לברר איך זה משפיע עלינו. אבל יותר מכול רצינו לומר, שכנשים לסביות ופמיניסטיות גם אנחנו דומיננטיות, בעלות כוח, עוצמה, אסרטיביות, וכל אותן "סימנים" שייחסו לגברים. אנחנו פשוט לא מוותרות על לומר את זה ולהראות את זה. וזה לא עושה אותנו גבריות בכלל. להפך.
-----------------------------------------------------------------------------------------
אמנות / דליה מרקוביץ'
נשים קוראות גבר
מעט מאוד אמניות עוסקות בגבריות בצורה מפורשת. נסרין מזאוי ודפנה שלום בחרו לטפל דווקא בגבר הפלסטיני ובגבר המזרחי, המוצגים בו זמנית כמדכאים וכמדוכאים
כיתוב תמונה: דפנה שלום, "משה דיין 53", מתוך: "שפת אם", אוצרת: טל בן צבי, משכן לאמנות עין חרוד, 2002.
כדי להתחקות אחר מאפייני הגבריות המקומית, צריך להרחיק לכת לימי הבראשית של האידיאולוגיה הציונית. אחת היצירות הראשונות של הציונות הייתה הפנטזיה הקולקטיבית של "היהודי החדש", שנרקמה כנגד דימויי הגוף האנטישמיים. נוכח הפרופיל הגרוטסקי ההוא ניסחה הלאומיות היהודית תחביר גופני אחר, שהחליף את הגוף היהודי המובס ב"יהדות השרירים", בפלמחני"ק וב"יפי הבלורית התואר". הגוף החדש הגשים אוסף מגוון של תכונות נעלות: חוסן נפשי, כושר סיבולת גבוה, יכולת פיזית מרשימה ונחישות. דוקרני מבחוץ ורך מבפנים – צבר. אל התכונות הללו נוסף גם מבחר הרואי של תפקידים: הגבר החדש חרש וזרע ושמר ונלחם, על חייו ועל חיי האומה כולה. בכוח הליבידו של הגוף הוא בנה את הארץ, עיצב את הדור, קלט עלייה ואף היה ל"מגש הכסף" של האומה. ב"תעודת הזהות" שלו נרשם: מוצא – מזרח אירופאי, לאום – יהודי, "דת" – ציונית, ולרוב חילונית.
הדמות האיקונית הזו מלווה אותנו עד היום. דיוקנה מתנוסס מעל כרזות, בולים, תצלומים ויצירות אמנות, שהפכו לחלק בלתי נפרד מן הקאנון התרבותי. כמה מן הייצוגים הדומיננטיים האלו נבנו בשדה האמנות. די להזכיר את תצלומי החלוצים של קלוגר ולרסקי, את פסלו של דנציגר – "נמרוד", את "אנדרטת הגבורה ללוחמי נגבה" של רפופורט, את כרזותיו של וליש, חיתוכי הלינוליאום של בן–מנחם, ציוריהם של לובין, גוטמן, ראובן וסימון, ועוד רבים אחרים.
נוכח העיסוק הגברי האינטנסיבי בדמות הגבר, בולט מספרן המועט של האמניות העוסקות בגבריות בצורה מפורשת. נסרין מזאוי ודפנה שלום בחרו לטפל בכמה מן העבודות שלהן דווקא בגבריות האחרת: בגבר הפלסטיני ובגבר המזרחי. פרט לעיסוק האינטנסיבי של אמנים מקומיים בגבריות "אחרת"כמו הגבריות ההומוסקסואלית, שדה האמנות כמעט ואינו מעסיק את עצמו בגבריות שחורגת מן הדימוי ההגמוני. העבודות של מזאוי ושלום מנסות לטפל בגבריות המודרת, זו שהתפתחה מחוץ לדימויים השגורים ומחוץ למודל הארכיטיפי של הצבר.
נסרין מזאוי, בוגרת טרייה של מכללת ויצ"ו חיפה, הציגה בפרויקט הסיום שלה תצלומי תקריב של שישה צעירים פלסטינים, שגילם נע בין 20 ל–30 שנה, כולם צולמו עד גובה הכתפיים, כשפלג גופם העליון חשוף ושיערם רטוב. כל הגברים צולמו על רקע לבן, כולם מופיעים בתמונות חסרות שם. מכנה משותף נוסף שמלכד את הגברים יחד הוא היותם קרובי משפחה של מחבל מתאבד.
מזאוי פורשת בפני הצופה את פרטי הפרטים של "הגבר הערבי". תקריבי הפנים שהיא מצלמת מבקשים מן העין הישראלית לצלול לעומקם של האף, השפתיים וזיפי הזקן, במבט כמעט מיקרוסקופי. הדמות הישירה של הגברים מטילה עלינו, הצופים, שאלות נוקבות: מי אני בעיניכם? האם אני שונה מכם? האם אני נראה ערבי? איך נראה בעיניכם גבר ערבי? מזאוי לא הסתפקה בשאלות הסמליות שמעלות העבודות. כהכנה לפרויקט היא ערכה סקר שבדק מהו הדימוי הערבי השכיח בחברה הישראלית. הנשאלים היו עוברי אורח בעיר חיפה. מרביתם הגדירו את הגבר הערבי במונחים שלא היו מביישים את הרטוריקה האנטישמית, וזאת בעיר שחלק לא מבוטל מתושביה הם ערבים.
אולם, אם לרגע ראינו בין הדמויות הללו ובין הגברים הישראלים דמיון פיזי מסוים, הרי שזה נגוז באחת. פיגועי ההתאבדות מציינים את החרדה האולטימטיבית מן הגבר הערבי. חשיפת ה"טאבו" מוציאה את הגברים המצולמים מיידית אל מחוץ לגבולות ההכלה והשייכות. באבחה של רגע הם חוזרים להיות האחר- הפראי- המסוכן- הפרימיטיבי- המלוכלך- הלא רציונלי, זה שלא ניתן לצרוך אותו יותר כאדם, כאזרח וכבעל זהות לגיטימית.
גם דפנה שלום מטפלת בגבר שנמצא מחוץ לדימוי ההגמוני. שלום צילמה סדרה של תמונות "ביוגרפיות" בבניין המגורים בו גדלה. באחת התמונות קלטה המצלמה קטע מסלון השיכון הסטנדרטי, במרכזו ניצבת כורסה גדולה ועליה יושב-נשען גבר בגיל העמידה. הגבר שמן, כהה עור ומקריח. על פרקי ידיו השעירות הוא עונד שעון וצמיד גורמט מזהב. על חריגתו מן הקונבנציה החזותית הצברית נוסף גם העיסוק שבמהלכו הונצח, עיסוק החורג במוצהר מן התפריט הגברי ההרואי. לא, הוא לא חורש ולא זורע, אלא מתגלח. במקום פעולה קולקטיביסטית הוא מבצע בפנינו פעולה אישית-בנאלית-אינטימית- קוסמטית, אולי אפילו נשית משהו.
זהו הגבר הרגיל, השכן ממול, לא דמות גדולה מן החיים. הגבר הזה ושכמותו אינם מופיעים בגלריות, דמותם לא הפכה לסמל או לאיקונה מקומית, למעשה הם לא מייצגים בתרבות שום דבר מעבר להם עצמם. התרבות לא בנתה מאחוריהם היסטוריה הרואית, היא לא קשרה סביבם כתרים של גבורה ולא העניקה להם מקום בזיכרון. שלום מעמתת את הצופים עם האנונימיות של האיש המזרחי ועם קיומו הנוכח-נפקד. הקיום הזה נמצא אמנם ביומיום, בשגרה, בטריוויה, אך בו זמנית אומרת לנו שלום, הדמות הזו נעדרת לחלוטין מן הנצח שמעניק עולם הדימויים הקולקטיבי.
עיון מדוקדק יותר בעבודות ימצא קווי מתאר משותפים בין הפורטרט שצילמה שלום ובין צילומיה של מזאוי. נראה כי ה"אחרים" של הצבר חולקים יחד כמה מאפיינים שיוכיים המכונים בשפת היומיום "חזות מזרחית".
האתוס הצברי חרד מן הגבריות הזו. מאז פרויקט "כור ההיתוך" ועד ימינו הוא מנסה לנכש אותה מן התרבות, או לפחות לעשות לה דה לגיטימציה. "ערס", "פרח" ו"טעם ערבי" – זה הכינוי שלהם בשפה. נוכחותם נתפסת כאיום לבנטיני מתמיד על הלובן. האיום הוא אסתטי, מוסרי, תרבותי, וגם אם הוא לא לגמרי רציונלי, הוא שם.
העבודות של מזאוי ושלום מייצרות מהלך ביקורתי כפול: קריאת מיקומו ומעמדו של הגבר לצד הצבת שאלות על דימויה ומעמדה של האישה. מזאוי עושה זאת דרך דיוקן עצמי שבו היא מופיעה כמחבלת מתאבדת. בתצלום היא נראית עוטה כיסוי ראש דתי, כשעל פניה פסוקים מן הקוראן הנאמרים לפני יציאה לפיגוע. אך הפסוק שנחרט בגוף נכתב בשיבוש "קל". המילה אלוהים הוחלפה במילה "הוא", רוצה לומר: "הוא" – הגבר, הוא האלוהים של האישה. הפורטרט הזה מציג בפנינו אישה שדמותה משרשרת את אוסף הדיכויים שנרקח מתוך יחסי הגומלין שבין הפטריארכיה והכיבוש.
גם בסדרה של שלום מופיעות דמויות שונות של נשים: אימהות ובנות בשלבים שונים של החיים, שמייצגות ביחד פער בין דורי, אך גם חיבור מטריד, שכן למרות הבדלי השנים והזמן, שתיהן קפואות במעמד האחר שכפתה עליהן האסתטיקה ההגמונית.
מזאוי ושלום בוחרות לתקוף את המבנה ההרמטי דווקא דרך דמות הגבר. הגבר שסומן כאחראי הסמלי המובהק של הפטריארכיה והדיכוי, עובר בעבודות פרוק מעניין שמציג אותו בו זמנית גם כמדכא וגם כמדוכא, ואולי אף מתוקף הנסיבות, כאחד מערוצי השינוי. אשרי המאמינה.
-----------------------------------------------------------------------------------------
גלויה מגן-עדן / דנה ג. פלג
השילוב הקדוש
התפיסה הפטריארכלית מדכאת את שני המינים, בעצם, גם אם היא שמה את הגבר, או הגבריות, בראש. לפניכם תפיסה חלופית, בריאה יותר: אנחנו נולדים משילוב מופלא ומדויק של זכר ונקבה, משני תאים בעלי כוח עצום – הכוח ליצור חיים
נדמה לי שאין נושא שהתעסקתי איתו בשנה האחרונה יותר מנושא הגיליון הזה – גבריות. כתבתי כאן אולי יותר מפעם אחת על הצורך שלי לקבל את הגבריות, זו שבעולם וזו שבתוכי, ליצור את השילוב, כדי להרות. והזכרתי בוודאי את העובדה שגם לי, כמו להרבה לסביות שאני מכירה, שהרו בהזרעה מלאכותית, יש בן. אגב, אם אתן זוכרות את "אילו יכלו הקירות לדבר 2", בפעם הראשונה אלן דג'נרס ושרון סטון עושות את זה בבית. זה נקרא Turkey Baster, על שם המזרק שבו הן השתמשו, שמשמש לרוב למילוי תרנגול הודו. עד שראיתי את זה לא האמנתי...
אנחנו, כמובן, לא עשינו את זה בבית. עוד לפני הפעם הראשונה, אצל הגיניקולוג שלי, שהפך מהר מאוד לחבר (הפרטים אצלי, אם אתן מעונינות), בין מילוי טפסים והפניות לבדיקות שונות ולבנק הזרע, התחלתי לספר לו בדמעות ממש, כמה קשה לי עם זה. לא הייתי צריכה להגיד הרבה. הוא הבין והרגיע אותי. "בואי נקרא לזה IUI (ראשי התיבות באנגלית של "הזרעה תוך רחמית")," הוא הציע. לקראת סופה של אותה שנה כבר לא היתה לי בעיה עם המונח. יתר על כן, גם אם התורם לעולם לא יזכה לתואר "אבא", התרומה שלו, ערכה לא יסולא בפז בעיניי.
אני חושבת שהשלב שבו התחלתי להעריך את תרומת הזרע ואת העוצמה שטמונה בחומר הזה, שפעם היה נראה לי פשוט מגעיל, היה שלב משמעותי ביותר בתהליך שלי. באופן פרדוכסלי גיליתי שדווקא הרתיעה הזאת בתוכי נובעת מרעיון מאוד פטריארכלי (חשבתן שתוכלו לקרוא מדור שלי על גבריות בלי שהמילה הזאת תופיע כאן לפחות פעם אחת?). ציטוט: "עקביא בן מהללאל אומר; הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עברה: 'דע מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון. מאין באת – מטִיפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד לִיתֵן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא'" (מסכת אבות ג', הדגש שלי). במילים פשוטות: מי אתה, יבחוש בן שלולית, נולדת מגועל נפש, ואל גועל נפש תחזור, ואני אלוהים הגדול, אז תעשה מה שאומרים לך ותשתוק, כי בסוף אני זה שקובע.
אודה וקצת אבוש, הפסוק המפורסם הזה עורר אצלי במידה מסוימת שמחה לאיד. היהדות האורתודוכסית, ולא רק היא, מבזה במיוחד את דם הווסת, אבל מתייחסת בהתאם גם למקבילה הגברית. ושוב אנו חוזרות אל אותה נקודה: התפיסה הפטריארכלית מדכאת את שני המינים, בעצם, גם אם היא שמה את הגבר, או הגבריות, בראש. לפניכם תפיסה חלופית, בריאה יותר: אנחנו נולדים משילוב מופלא ומדויק של זכר ונקבה, משני תאים בעלי כוח עצום – הכוח ליצור חיים. הגוף שלנו הוא מתנה, גוף שמעצם קיומו הוא מושלם ומתאים לנו ולמה שאנו אמורים ללמוד בעולם הזה. אפילו הגוף שנראה לנו הכי מעוות, הוא עדיין מתוחכם במידה שלא תיאמן. והגוף הזה, כשהוא חוזר לאדמה ומתפרק בתוכה באמצעות "רימה ותולעה", או בדרכים אחרות, מפרה ומזין אותה. אלא אם כן, כמובן, מניחים אותו בקבר בטון אטום. ואם הגוף שלנו בסדר גמור, אז גם הנפש, בעצם. אלוהים לא נמצא שם רחוק בשמיים, אלא כאן, בלב, ואנחנו בעלי יכולת להחליט מה טוב לנו ומה לא. בני אדם, כמובן, עושים דברים איומים ונוראים, אבל הרעיון הבסיסי, על קצה המזלג, הוא שאנחנו טובים, ושצריך למצוא דרך אל הטוב הזה, לרפא את הכאבים ואת הקשיים. זאת בניגוד לתפיסה שרואה בנו יצורים רעים מטבעם, שצריך לשים עליהם סייג, ואם אפשר, סורג ובריח.
איך נגיע לעולם שבו שולטת תפיסה כזאת? רק אם נבין שבכולנו מתקיים השילוב, שגבריות – או נשיות – אין משמעה רוע מוחלט, כמו שלפעמים נדמה לנו בתור פמיניסטיות. תרבויות נשיות ושוויוניות יותר של שיתוף והזנה (תרבות האלה הפרהיסטורית, האבוריג'ינים באוסטרליה, האינדיאנים באמריקה) נכחדו משום שלא היו להן כלים להתמודד מול תרבויות גבריות, היררכיות יותר. הפוטנציאל האמיתי טמון בשילוב בין השניים. זה כבר קורה, בקטן, במקומות ובתחומים שונים, ובראש ובראשונה בעידן החדש. מצד אחד, יש המון קבוצות ופסטיבלים והתמקדות בעבודה פנימית, ומצד שני, מנהיגים כמו ראם דאס, טיך נהאת האן וסטארהוק, שכותבים ועוסקים בדרכים לריפוי העולם, ולא רק העצמי. סטארהוק, אחת המנהיגות החשובות בתנועת האלה, היא יהודייה אמריקנית שהגיעה לכאן בקיצים האחרונים כדי להדריך פעילים בתנועת הסולידריות הבינלאומית (מתנדבים מרחבי העולם שמגיעים לשטחים כדי לסייע לתושבים בחיי היומיום שלהם) בדרכי התנגדות שלווה. בקיץ הזה היא מנהיגה פעילויות שונות שמציבות אלטרנטיבה לקפיטליזם האמריקאי.
ומבט אחרון אל מה שקורה אצלנו, בקהילה הקטנה בארץ (מה שמוכיח שבניגוד לסטריאוטיפ ולמה שנדמה לפעמים, הומואים אינם בהכרח "נשיים" ולסביות אינן בהכרח "גבריות"). הנה קל"ף, ארגון נשי, הן מבחינת החברות בו והן מבחינת ערכיו: שיתוף, שוויון, וקונסנזוס – שתמיד סובל מבעיות כספיות ואחרות. הוא ממשיך להתקיים, אבל בנוכחות צנועה ובקושי. והנה האגודה, ארגון גברי ראוותני, שמתנהל (לפחות בעשר השנים האחרונות) תוך כדי סכסוכים ומלחמות שליטה בין ראשיה וחברי הוועד. מספר חברי האגודה גדול יותר, התקציבים שלה גדולים יותר, אבל עכשיו גם היא מתפרקת לגורמים. והנה הבית הפתוח בירושלים, ארגון שיש בו שיתוף פעולה בין נשים לגברים (וכל מה שבאמצע, כמובן), ומצליח לשלב בין מאבקים פוליטיים בעירייה הומופובית, לבין מתן אכסניה לקבוצות שונות ומגוונות, שמחזקות את זהות חבריהן וחברותיהן. מה שמוכיח שזה אפשרי.
שנה טובה!
-----------------------------------------------------------------------------------------
דעה אחרת / דנה שבת
לסביים, או לא לסביים
דנה שבת חושבת שמאפיינים לסביים לא צריכים להיות "גבריים" או "נשיים", ומחפשת אחר הברקה לשונית חדשה
"בת כמה את?" "מאיפה?" "לס או דו?" "פאם או בוץ?" – זהו סדר השאלות הכמעט קבוע הזכור לי מן התקופה שבה עוד האמנתי בשיחות היכרויות בצ'ט. מאוחר יותר ניסיתי את מזלי באתרי היכרויות, וגם שם מסרו הנשים פחות או יותר אותם הפרטים, ונטו לסווג את עצמן או את בת הזוג המבוקשת על פי הקטגוריות "נשית", "בוצ'ה", או לפעמים בחלופת הביניים – "טום בוי". אין ספק שכל המשתתפות בשיח הלסבי ידעו בדיוק למה הכוונה: ה"פאם" היא בעלת מראה "נשי" ו"לא נראית לסבית", ו"בוצ'ה" היא בעלת מראה והתנהגות שנחשבים בחברה ל"גבריים". ה"טום בוי" נראית כמו נער תמים.
אבל מה באמת אומר לנו התואר "גברית" על האישה? האם זה אורך השיער שלה? עד כמה היא שרירית? האופן שבו היא הולכת? בכל פעם שאני נתקלת בהגדרות האלו מן הרצף הגברי-נשי, אני תוהה מה גורם לנו להמשיך להשתמש בהן, כאשר בעצם, כנשים לסביות, אנחנו רוצות לקעקע את החלוקה לקטגוריות הללו.
לכאורה, הבוצ'יות הן אלו שמאתגרות את החלוקה המגדרית. הן נשים, ללא ספק, אך מסרבות לאמץ את המאפיינים המגדריים הנשיים. הן אינן מתאפרות, לא עוטות על עצמן אופנה "נשית", לא מדברות בקול ובנימה נשית. אלא שהבוצ'יות אינן מוגדרות רק על דרך השלילה, אלא מאמצות אף סממנים שבחברה נתפסים כ"גבריים": לא רק חולצות, ז'קט, נעליים, עניבה, בושם של גברים, אלא אף התנהלות "גברית" המתבטאת בצורת הליכה, צורת דיבור, אסרטיביות, ביטחון, וכדומה.
מרתקת במיוחד העובדה, שבכל פעם שמישהי מנסה להסביר או להדגים מהי בוצ'ה, היא מצרפת גם הסתייגות: "אבל...". אבל, כי למרות כל התיאורים הגבריים המחוספסים שהוזכרו לעיל, הבוץ' היא רכה ופגיעה מבפנים. ההסתייגות כמו באה לומר: אל דאגה, הבוץ' רק נראית גברית, אבל מבפנים היא אישה. מיותר לציין כי לגברים אין מונופול על אסרטיביות, ולמעשה גם לא על התנהגות כוחנית ואלימה, כשם שלנשים אין מונופול על רכות. עצם קיומה של הבוץ' תומך בטענה הזו, אז מדוע לקלקל אותה על ידי שימוש באותה מילת תואר "גברי"?
אבל לא תמיד מזוהים הסממנים האלה עם גבריות. כאשר אישה מזוהה עם תכונות שנחשבות "גבריות", בתספורת קצרה, מכנס וגופייה מרושלת, קול נמוך, מבנה גוף וסגנון הליכה הנחשבים "גבריים" (שאני מאוד מתקשה לנסח אותם באופן שיכלול את כל הבוצ'ות שאני מכירה) – אותן נשים "נראות לסביות". גם הלסביות וגם החברה מזהות נשים עם מאפיינים גבריים – כלסביות.
מאפיינים, באופן כללי, אינם דבר שלילי. יש נשים שפשוט אוהבות את הסממנים האלה. הן אוהבות לגלח את הראש "מספר 1 במכונה", ואחר כך להתהלך ברחוב "ולהרגיש הכי דייקית בעולם". זה נותן להן תחושה של כוח ועוצמה. האישי הוא פוליטי, וסממנים לסביים כאלה משייכים אותנו, מגדירים לנו את ה"שבט" שלנו. אותם הסממנים גם יכולים לפגוע, כאשר הם גוררים תגובות משפילות ברחוב. בנוסף, הסממנים הללו יוצרים שוב קיטלוג ודרישה לקונפורמיות. כלסביות המעוניינות לטשטש את ההגדרות הקשוחות של המגדר, אנו רוצות להראות שהקטגוריות "גברי" ו"נשי" הן בסך הכול הבנייה חברתית. אך בזמן שאנו דוחות הגדרות מגבילות מן הכיוון הפטריאכלי, נראה ששוב אנו קובעות הגדרות מגבילות – הפעם לשם יצירת זהות.
כדאי לבחון את הסיבה לתופעה המעניינת שכל כך הרבה מן הסממנים הלסביים הם כאלו המשויכים לגבריות, גם אם בלא הצדקה. למשל, שימוש באופנוע ככלי תחבורה כבר הפך הכרחי בתל אביב, והוא לאו דווקא מאפיין גברי. ועדיין, בעולם האסוציאציות שלנו האופנוע הוא כלי גברי וגם מאפיין לסבי. האם הלסביות מאמצות במכוון מאפיינים הנתפסים כגבריים על מנת להגדיר את עצמן? האם זהו אקט של מחאה, או טעם אישי, או כורח חברתי? השאלות הללו מתווספות לשאלה הבלתי פתורה: האם התכונות הללו הן מולדות או נרכשות. והאם קודם הייתה הבוצ'ה בעלת משיכה למשחקי כדורגל וטיפוס על עצים, ובעקבות כך הפכה ללסבית, או שבגלל השונות שלה מן הבנות האחרות היא העדיפה לרכוש תחביבים והתנהגות שהייתה מקובלת אצל בנים?
לא משנה מהי התשובה לשאלות הללו, מאפיינים לסביים אינם, או לא צריכים להיות, "גבריים" או "נשיים". הם פשוט מאפיינים לסביים. אנחנו – לסביות – צריכות להגדיר אותם ולהטעין אותם במשמעות. אם נגדיר את עצמנו רק על ידי התנגדות לתכתיבים פטריארכליים, הרי שנישאר עם אותן הבניות חברתיות קיימות. באופן אישי, אני מחפשת הברקה לשונית שתאפשר לי לא להשתמש במילה "גברי" או "נשי" כאשר אני מתייחסת לתכונות של בני אדם. לסביים או לא לסביים.
-----------------------------------------------------------------------------------------
גברים בצד
ויויאן
"היום אני מבין שאשתי מחפשת משהו אחר ממה שיש לי להציע לה" / "אני מאוד גאה על זה שהיא ממשיכה לחפש מה שטוב לה" / "הבחירה שלה לא נוגעת אליי" / "היא לא בהכרח התחתנה איתי מפני שאני רגיש" / "אם הייתי יכול, הייתי נמנע מלהיות במגע עם העולם הזה". שלושה גברים, אקסים לשלוש לסביות. תשמעו מה שיש להם לומר
זה לא היה פשוט, להצליח להגיע לשלושה גברים, אקסים של לסביות, ולגרום להם לספר לי על החוויה שהם עברו כשהם גילו שהנשים שלהם מוותרות עליהם, הגברים, למען זוגיות עם אישה. כי זה לא פשוט לסיים קשר (מי כמונו יודעות). אפילו הנשים "הגנו" עליהם, הן פחדו "להעיר את המתים", לא רצו לחשוף את בני הזוג לשעבר לשחזור החוויה. זו הסיבה ששמותיהם של כולם בדויים. יכולתי להבין אותן. בוודאי לא היה להן קל לעמוד מול הגבר שלהן ולומר לו שהן מעדיפות אישה אחרת על פניו.
אבל למרות שציפיתי להיתקל בהרבה הכחשה וכעס, בסך הכול הופתעתי לטובה. נכון שלא שמעתי את קולם של הגברים הפגועים, המרירים, הנוקמים – אלו שלא הסכימו לדבר, אבל בין הגברים שהסכימו בסופו של דבר להיחשף מצאתי הרבה מאוד קבלה והבנה, קצת גאווה, ולא מעט פתיחות. ולראיה, כאשר אני מציגה את הנושא בפני יונתן, 43, שנפרד מאשתו לפני 4 שנים, ואומרת לו שאני מראיינת בעלים של נשים לסביות, הוא מזדעק: "אני לא בעל של אף אחת ואף פעם לא הייתי. גם אני וגם אשתי לשעבר השתמשנו במילה 'איש', זה הרבה יותר נכון."
הכחשה ופרגון
לאחר תשע שנים משותפות, קמה יום אחד אשתו של יונתן והודיעה שהיא חוצה את הקווים. "זה לא היה ככה," הוא מתקן, "השינוי לא הגיע בהפתעה. הרגשתי בזה קודם, וגם היא הייתה מאוד כנה וישירה לגבי זה. זה דבר שאדם לומד על עצמו תוך כדי תנועה, וברגע שהיא הרגישה שיש כיוון כזה, היא מיד סיפרה לי."
אז לא ידעת שהיא לסבית כשהתחתנתם.
"לא ידעתי אז ואני גם לא יודע היום אם היא יודעת שהיא לסבית. לדעתי, היא עדיין בודקת את הנושא עד הסוף עם עצמה."
יונתן אינו היחיד שמעדיף לא לקרוא לילד בשמו. גם אמיר, 50, צלם אמנות, אומר שהוא לא בטוח שזוגתו לשעבר היא לסבית. "אולי היא דו מינית," הוא מסביר. "ידעתי שיש לה היכולת להיות עם נשים, כי היא סיפרה לי על זה עוד קודם."
יש הבדל מבחינתך אם היא לסבית או דו-מינית?
"ההגדרה לא חשובה, לא לי, לפחות. היא חשובה לממסד, או אולי לקהילה ההומו-לסבית. לי אין בעיה עם דו-מיניות, להפך, לדעתי זה יותר חכם, יותר גמיש, יותר נכון, אולי."
המקרה של בני נשמע פחות "אידילי". בני, עובד היי-טק בן 44, היה נשוי לאשתו במשך 8 שנים ולפני 4 שנים הם נפרדו. רק לאחר הפרידה נודע לו שאשתו בעצם לסבית. כשאני שואלת אם לא חשד במהלך הנישואין, הוא אומר שהוא לא הרגיש ולא ידע. "גיליתי את זה בדרך הקשה," הוא מספר, "וכמובן שמאוד כעסתי וגם לא האמנתי שזה יכול להיות אמיתי. הרגשתי שעובדים עליי, למרות שהעובדות היו לי מול העיניים."
מה עשית כששמעת שלאשתך יש בת זוג?
"ביקשתי ממנה שתסיים את הקשר עם אותה בחורה, ביקשתי שתחשוב על הילדים שלנו. היום הילדים יודעים, כי הם חיים איתה ועם החברה הנוכחית שלה. אני משתדל לא להיכנס יותר מדי לנושא הזה עם הילדים, והם גם לא מעלים את הנושא כשהם איתי. אם זה כבר עולה, אני מנסה להיות אובייקטיבי עד כמה שאפשר."
האם יש לך קשר לבת זוגה של אשתך לשעבר?
"אנחנו נפגשים בימי הולדת של הילדים והן באות יחד לקחת את הילדים מביתי לפעמים. כפי שאמרתי קודם, אצלה אני לא רואה יותר את הלסביות, אולי מפני שיש לה תפקיד חשוב בחייהם של ילדיי, היא טובה אליהם, אוהבת אותם ודואגת להם והם אוהבים אותה."
מה חשבת לפני כן על הומוסקסואליות? משהו השתנה מאז שנודע לך שאשתך לסבית?
"האמת היא, שלא חשבתי שזה משהו שאי פעם אצטרך להתעסק בו, וזה באמת לא ממש השפיע עלי עד לפני 4 שנים. היום אני מבין שאשתי מחפשת משהו אחר ממה שיש לי להציע לה. אני לא יכול להגיד לי שיש לי רגשות חיוביים מאוד כלפי הומוסקסואליות, אבל אני יודע שהסיבות לכך הן לא אובייקטיביות. אני גם חושש קצת לגבי בחירותיהם של ילדיי, לא הייתי רוצה שיהיה להם קשה בחיים בגלל זה. האם דעתי השתנתה בנושא? רק לגבי אשתי ובת זוגה. אני רואה את זה כחלק מאישיותן. אבל בן אדם זר הומוסקסואל? לא יודע... אם הייתי יכול, הייתי נמנע מלהיות יותר מדי במגע עם העולם הזה."
כשאני שואלת את בני אם הוא גאה באשתו לשעבר, הוא מצליח לחלץ רק ש: "אני גאה בהישגיה כאימא ובהישגיה המקצועיים." יונתן, לעומתו, מפרגן הרבה יותר. "למרות ששילמתי מחיר," הוא מודה, "אני מאוד גאה בה על זה שהיא ממשיכה לחפש מה שטוב לה ולא מסתפקת במה שיש. היא עושה את זה עד הסוף. לפעמים אני מתחרט על זה שאני לא המשכתי לחפש כשהייתי צעיר יותר."
ומה לגבי הילדים?
"כשאנשים סביבי תוהים איך זה עם הילדים, האם אשתי לשעבר ואני מגדלים את ילדנו חשופים ליחסים לסביים – אני מוצא שאין לי שום קושי או פקפוק לגבי זה שהם עדים ליחסים לסביים מלאים. אולי זה יכין אותם טוב יותר לחיים מאוחר יותר, יהפוך אותם פתוחים יותר לנושא הזה ובכלל."
גברים "נשיים"
שאלתי את הגברים שמולי אם הם מסכימים לטענה, לפיה נשים לסביות נמשכות לגברים רגשיים, או לכאלה שמחוברים יותר ל"צד הנשי" שלהם, והאם זה הופך אותם ל"פחות גברים". אמיר, שחי עם זוגתו במשך 4 שנים (לפני 8 חודשים בלבד הם נפרדו), לא נבהל מהשאלה. "יכול להיות שאני יותר רגיש מגברים אחרים, דווקא נוח לי עם ההגדרה הזאת," הוא אומר. "אני לא מאצ'ו, והצד הנשי שלי לא מפחיד אותי. להפך, ככל שאתה רואה את הצד הנשי שלך אתה יותר גבר, לדעתי, כל עוד אתה לא מתבייש בו. זה הכול עניין של מודעות."
חשבת פעם על האפשרות להיות עם גבר?
"הייתי פעם עם גבר. החלטתי שמבחינה מינית זה יכול להיות אולי טוב, אבל זה לא מושך אותי מעבר לזה."
בני, לעומת זאת, מתייחס לזה אחרת. "הבחירה של אשתי לשעבר זו הבחירה שלה, היא לא נוגעת אליי. אני אותו בן אדם שאיתו היא התחתנה. כיום יש לי אישה חדשה שאני אוהב, ולא נראה לי שיש לה בעיה עם הגבריות שלי. וגם מה זה להרגיש גבר? אין כזה דבר ממש. זה פשוט כמו שאישה מרגישה נשית, ככה גם גבר מרגיש גברי."
ולדעתך, זה נכון שנשים לסביות נמשכות לגברים "רגישים"? אתה חושב שאתה רגיש במיוחד?
"אולי אני יותר שם לב לדברים מסוימים, יותר מקפיד, אכפתי, ואפשר לקרוא לזה רגיש. אבל כאמור, אני לא חושב שהאופי שלי קשור לבחירה המינית של אשתי. עד כמה שידוע לי, היא לא הייתה לסבית כשהתחתנה איתי, לכן אני לא יכול לייחס את הבחירה שלה בי לרגישות שלי. אני מחובר, או מנסה להיות מחובר, לכל צד שבי, וכנראה שגם קצת לצד הנשי שלי, אם אכן הוא קיים. זה בהחלט לא עושה אותי פחות גבר."
גם יונתן חושב שאין קשר בין הבחירה של אשתו באישה אחרת לבין היותו רגיש יותר או פחות. לדעתו, את זה צריך לשאול אותה. "נכון שהיא אומרת שיש בי צדדים מאוד רגישים," הוא אומר, "אבל אני משוכנע שהיא לא הייתה בעולם הזה כשהתחתנו, זה הלך והתפתח ולכן היא לא בהכרח התחתנה איתי מפני שאני רגיש. לא הייתי נעלב אם היו קוראים לי רגיש, אבל כן הייתי נעלב אם הייתי מגלה שאשתי לשעבר בחרה בי בתור פשרה."
האם להיות רגיש עושה אותך פחות גבר?
"ממש לא!"
חשבת פעם על האפשרות להיות עם גבר בעצמך?
"יצא לי הרבה לדבר על זה עם אשתי לשעבר, במיוחד אחרי שהיא סיפרה לי על עצמה. בדקתי את הנושא עם עצמי, אבל אני, אין לי משיכה לכיוון, אלה להפך, אני מרגיש דחייה למחשבה. אני לא יכול לראות את עצמי שם. גם מגישושים שנעשו כלפיי מצד גברים אחרים אני יודע שזה ממש לא מושך אותי."
לחזור אחורה?
כשאני שואלת את בני אם היה חוזר כיום לאשתו לשעבר, הוא אומר שזה לא רלוונטי, משום שכיום יש לו משפחה חדשה. למרות זאת הוא מוסיף, "אילו הייתי לבד, אולי הייתי בודק את האפשרות הזו, אבל רק בתנאי שתהיה בטוחה במאה אחוז בזה שהיא איתי ורק איתי, בלי לסטות לצדדים."
יונתן, לעומת זאת, מגלה יותר פתיחות. "לא הייתי שולל את זה על הסף," הוא אומר, "בתנאי כמובן שזה יהיה בגילוי לב ובכנות."
היית מקבל אותה גם אם הייתה מנהלת מערכות יחסים עם נשים באותו הזמן?
"כן. אני מבין שאני לא יכול להכיל את כל מה שהיא צריכה, ואם זה חלק מהעניין, אז הייתי מסכים גם לקשר מסוג כזה, כמובן רק אם האישה שווה את זה."
גם אמיר אומר שהיה שוקל לחזור לחברתו לשעבר. "זה יכול היה להיות אידיאלי," הוא מסביר, "כי היום היא פתוחה יותר לנושא ולעצמה. אני בכלל חושב שהקהילה לא מספיק סובלנית כלפי נשים וגברים דו-מיניים. גם הם מחויבים לבחור. פרידה קאלו עצמה טענה שמיניות זה לא דבר סטאטי, וחבל שבקהילה ההומו-לסבית לא מבינים את זה." ואילו יונתן מוסיף משלו: "יחסים הטרוסקסואלים הם לא יותר או פחות טובים מיחסים הומוסקסואליים. כל אחד עושה מה שטוב לו. ברור שהקשר עם אשתי לשעבר הפך אותי מודע יותר, בעיקר לקיפוח הנוראי שמתקיים כלפי הומוסקסואלים."
-----------------------------------------------------------------------------------------
אבא-בת / עדן ארזי
גֶבַרים, גבירותיי, גברים
האם גבר יכול להבין אישה? האם ניתן למצוא שפה מגשרת? והרי השפה היא גברית וההגדרות הן גבריות, האישה אינה מצויה בשפה, אינה מיוצגת ומובהרת כגבר. אני מקווה שאולי דווקא מהמקום שלי, הלא מוגדר, בין זכר לנקבה, אוכל אני להוות גשר
מהי גבריות? מהי נשיות? דנו בכך רבות, גם כאן, בטור הזה. בתחילת דרכי ניסיתי לאמץ לעצמי מספר סממנים כדי להתאים את עצמי ל"מודל הנשי". זה היה נורא קשה. זו לא הייתי אני, שבדרך כלל הרגישה הכי נוח בג'ינס וטי-שירט, אבל כנראה היה הכרחי בהתחלה. כמו נשים גנטיות, שנולדו לתוך החוויה הנשית ועוברות את שלב השמלות, הסרטים והאיפור בגילאים הצעירים בניסיון להתאים עצמן ל "מודל הנשי" כפי שהוא מוצג לנו על ידי החברה בטלוויזיה, בפרסומות, בבובות הברבי – כך גם אני. לאחר זמן גיבשתי, כמו כל אחת, את סגנון הלבוש שלי (שנשאר ג'ינס וטישרט) ואת ההתנהגות שלי.
אני, שנולדתי זכר וגודלתי כגבר, האם באמת הייתי גבר? בטוח שלא הייתי גבר טיפוסי. אבל מהו גבר טיפוסי? היום מדברים על הגבר המטרוסקסואל, זה שמתחבר ל"צד הנשי" שבו, שמקפיד על טיפוח הגוף, שאסתטיקה חשובה לו. האם אלו הדברים המייצגים את הנשיות?
רבים מספרי המדע הבדיוני, העוסקים במפגשים בין תרבויות שונות, נוגעים בנושא הבסיסי של הבנת כוונתו של האחר. האם גבר יכול, או יוכל, להבין אישה? האם ניתן למצוא שפה מגשרת? מדברים על "גברים ממאדים, נשים מנגה", שתי פלנטות נפרדות, שפות נפרדות. לוס איריגארי (Luce Irigaray), בספרה "מין זה שאינו אחד" (הוצאת רסלינג, 2003), כותבת: "'היא' עד אין קץ אחרת ב-עצמה. זו ללא ספק הסיבה לכך שנאמר על האישה שהיא מתעתעת, בלתי מפוענחת, נרגשת, קלת דעת... מבלי להזכיר את שפתה, שבה 'היא' מתפזרת לכל הכיוונים ומותירה 'אותו' חסר יכולת למצוא בדבריה מובן עקבי כלשהו... יש להאזין לה באוזן אחרת, כמו 'משמעות אחרת', המצויה תמיד בתהליך של אריגת עצמה, של נישוק עצמה באמצעות מילים, אך גם של התרה ממילים כדי שלא להיקבע."
ואכן, השפה היא גברית וההגדרות הן גבריות. האישה אינה מצויה בשפה, אינה מיוצגת ומובהרת כגבר. לטענת איריגארי, הכול מתחיל מאיברי המין. איבר המין הזכרי, שהוא בעל צורה, מוגדר, נראה לעין, אחד. לעומתו, איבר המין הנקבי, המורכב מלפחות שני מרכיבים (שפתיים) הנוגעים זה בזה כל הזמן, אינו בעל צורה מוגדרת. כך גם האישה ומכאן מורכבותה והקושי של הגברים להבינה.
הפחד מגברים יש לו, לצערנו, על מה להתבסס: הזעם על אפליה של שנים. אבל לא כולם כאלו ויש רבים יותר כיום שאינם כאלו. אני אוהבת נשים. אני מעדיפה חברת נשים ובגלל הסיבות שנמנו אפשר להבין מדוע אני מחפשת את הסביבה הבטוחה הזו. אך כשאני שומעת נשים, לסביות פמיניסטיות אדוקות בעיקר, מדברות על גברים בזלזול, אפילו בהתנשאות, לבי נחמץ. כן, גברים במובנים רבים הם פשוטים יותר, מורכבים פחות, וזה דווקא יפה בעיניי. הדברים ברורים. מה שנאמר הוא מה שמתכוונים לומר. וזה לא הופך אותם לנחותים יותר.
גם אני, מהמקום הלא מוגדר שלי, בין זכר לנקבה, רואה את השוני הקיים. דווקא מהמקום הזה אולי אוכל להוות גשר. כי השוני קיים וצריך להכיר בו: שני מינים נפרדים, שונים רדיקאלית זה מזה. אבל למרות ההכרה בכך שתמיד תהיינה אי הבנות, אין זה אומר ששני המינים חייבים להיות בלחימה מתמדת.
-----------------------------------------------------------------------------------------
עוד דבר / עינב זילבר
כמה מילים על גברים
להיות לסבית זה לא רק לחיות עם אישה, אלא גם לא לחיות עם גבר. אבל האם באמת אנחנו רוצות לברוא לנו עולם ללא גברים? האם אנחנו באמת יכולות? בחדר השינה שלי לא ישן אף גבר, אף פעם. ועל הספה בסלון ישן החבר ההומו. בזיכרון של הסלולרי יש לי מאתיים שמות של נשים ורק שלושים של גברים, ויש לי אוסף של דגמ"חים שחבל על הזמן. אבל יש לי אבא ואחים ודודים ובני דודים והרבה אחיינים קטנים ומקסימים, הבוס שלי הוא גבר והלקוחות שלי גם הם בעיקר גברים. וכן, יש איזה גבר במשרד שקודם לפניי. אני חיה בעולם של גברים ואני נמדדת גם לפי החוקים של הגברים.
להפתעתי, למדתי על עצמי שאני מאמינה בכל אותם דברים שאומרים על גברים (הכוחניות, האטימות, ומי באמת מביא את הכאב לעולם), אבל אני מבינה שגם אני, לסבית פמיניסטית עם שפם, צריכה ללמוד לחיות איתם. והדרך היא לקרוא תיגר על מה שכולם יודעים שהוא 'גברי' ו'נשי', או לפחות על מה שהוא 'לא גברי' ו'לא נשי'. להציע אלטרנטיבה למשחק המסכות האכזרי של הסטריאוטיפים, שמאפשר לכל האנשים להתרחק ולהתנתק מהאנושיות שבהם: זהו משחק שברור מי בו מפסידה אבל בעצם אין בו אף מנצח. במידה רבה אנחנו, הלסביות, שוברות את הכלים של המשחק הזה, וזו בעיניי אחת התרומות שלנו לעולם.
-----------------------------------------------------------------------------------------
אימא סדרתית / ענת פיין-גוטה
בנים גידלתי ורוממתי
התאהבתי. כן, אין דרך אחרת לתאר את זה. גיליתי שגדל אצלי בבית מאהב לטיני לוהט, שאוכל כמו טנקיסט אחרי גיבוש, מסריח מהרגליים כמו חמת גדר, חתיך אלוהי כשהוא נקי, ומתכרבל כמו גור חתולים מפונק. מה עוד צריכה אישה בימינו?!
כשזוגתי הייתה בהיריון עם בננו הבכור, לקח אותה אבי מולידי לשיחה בארבע עיניים וביקש שתלד בן בכור. באסרטיביות של מאפיונר שרמנטי הודיע לה שיהיה זה חכם מצידה ללדת בן. בכל פעם היה מנדנד לנו ובפיו אותה הברכה: "לא חשוב אם זה בן או בת, העיקר שיהיה בן זכר!"
לפני שאתן מתפלצות מהלחץ הפיזי המתון, מילה קטנה להגנתו של אבי. לאיש הרחום והחנון הזה יש, ישמור השם, שלוש בנות! לא אחת לא שתיים, שלוש! אני הבכורה. ושלא תחשבו שאין לי אבא מדהים, שלא לומר חמאה שבדית, בכל הנוגע אלינו. פתאום אני נזכרת, שכשהיינו קטנות קרא לנו שמואל, משה ובטטון. איכשהו אחיותיי (הסטרייטיות) כבר לא מכונות כך, אבל אני נותרתי שמואל, ועוד איזה שמואל. אבל, כמו שפרויד היה אומר, לפעמים שמואל הוא רק שמואל...
בקיצור, ילדנו איך לא, בן, והיום התותח בן חמש וקצת. בהתחלה זה היה מוזר, הדבר התלוי הזה, במקום החריץ המסורתי, וגם כל עניין ברית המילה והרגשות העוינים כלפי המוהל והדמעות. זוגתי, להבדיל ממני, טענה בתוקף שרק בנים ייתן לנו האל הטוב, ורק בגלל שזה מצחיק את כבודו שם למעלה, הוא מביא לזוג לסביות גברים בדלת האחורית. חוץ מזה, לזוגתי יש שני אחים, אז זו באמת חוכמה גדולה. לנו הייתה אפילו חתולה נקבה ואבא שלי כמעט לא היה בבית! ממש הרמון של טמפונים ומצבי רוח!
אוקצור, איך שנולד, התאהבתי. כן, אין דרך אחרת לתאר את זה. גיליתי שגדל אצלי בבית מאהב לטיני לוהט, שיכול להשתין בכל עת איפה שמתחשק לו (אפילו מהחלון של האוטו) ושלא מתווכח על איזה שמלה ילבש לגן וגם לא צריך לעשות לו שעה וחצי קוקיות. אוכל כמו טנקיסט אחרי גיבוש, מסריח מהרגליים כמו חמת גדר, חתיך אלוהי כשהוא נקי, ומתכרבל כמו גור חתולים מפונק. מה עוד צריכה אישה בימינו?! רק אתמול הייתה לי יציאה פולנית ושאלתי אותו: "מה יהיה שיום אחד תיקח אותך איזה פוסטמה?" והוא ענה לי: "אימא, כבר אמרתי לך, אני מתחתן עם אימא שירה. אל תיעלבי, אני אוהב אותך, ואני בטוח שיום אחד גם את תתחתני." שתקתי, כי לא רציתי לקלקל לו את השלב האדיפלי.
כשהיה בן שלוש נכנסתי להיריון, אחותי כבר הייתה עם שני בנים משלה, ואבא שלי, שאיבד את חוש ההומור שלו, לקח אותי הצידה ואמר: "צחקנו, צחקנו, עכשיו שזו תהיה בת." ואני, שלקחתי אותו ברצינות, העלבתי את הרופא שעשה לי סקירת מערכות. כשהוא הכריז "זה בן!" שאלתי אותו, "ד"ר, אתה בטוח? תסתכל טוב."
כשהייתי בחודש שמיני פגשתי אצל הספר שלי אישה מבוגרת אחת נחמדה לאללה, טינה רג'ואן קראו לה, כל הזמן היא הביטה בי במבט של מכשפה ידעונית, ולבסוף אמרה: "בת, נכון?" "לא, זה בן," עניתי. "רואים!" היא אמרה. את זוגתי זה רק הצחיק, וככה נולד הנסיך הגאון הקטן (בן שנה ושמונה), וזה פשוט מדהים, שתי נשים עם שני גברים קטנים. ואצלנו אין אפליות: כולם מורידים את הזבל, כולם אוהבים ציצי גדול.
-----------------------------------------------------------------------------------------
חקוקות באבן
לילך גליל
הן מתנהגות כמו גברים, מרגישות כמוהם, ואת הנשים שלהן הן מעדיפות הכי פמיות שאפשר. אלו הן הסטון בוץ', והן נמשכות אל הסטון פם. אורית יער, שערכה מחקר בנושא, אומרת: "טבעי שאישה תרגיש גברית, ועם זאת, זה עדיין לא אומר שהיא גבר"
כיתוב תמונה: אורית יער. "לנפש ישנה ממשות, ממש כמו לגוף"
בשנת 1990 נשאלו נשים לסביות אם הן רואות את עצמן נשיות, גבריות או אנדרוגניות. תוצאות המחקר היו כדלקמן: 19% מהן ראו עצמן כגבריות, 25% אחוז כנשיות, והרוב המכריע, 56% העדיפו להגדיר את עצמן כנשים אנדרוגניות. לאחרונות הייתה תחושה ערכית סביב זה: הן האמינו שהן מפותחות יותר בכך שהן לא שמות את עצמן במקום גברי או נשי, שהן פתוחות יותר, גם מבחינה מינית.
אבל את אורית יער, פסיכואנליטיקאית יונגיאנית, שרבות ממטופליה הן לסביות, זה מרגיז. כי יער אינה חושבת שלהיות מאוד בוצ'ית, או לחילופין מאוד פמית, זה פחות אותנטי או ערכי. "זה לא נכון שמי שנמצאת בקצה הרצף היא פחות מפותחת או שונה. זה טבעי להיות סטון בוץ' או סטון פם," אומרת יער ומסבירה, כי "מדובר בחוויה פסיכולוגית ומינית שיש לתת לה את כל המקום הראוי."
נא להכיר: הסטון בוץ'
אורית יער, 49, מטפלת אנליטיקאית יונגיאנית ("ולא אינדיאנית") ומרצה בבית הספר לפסיכותרפיה, יודעת על מה היא מדברת. שם עבודת הדוקטורט שלה (מטעם אוניברסיטת אסקס שבאנגליה) הוא לא פחות מאשר 'האלכימיה של האבנים', כאשר האבנים במקרה הזה הן נשים לסביות, אשר הגבריות או הנשיות חקוקה בזהותן כמו באבן. אלו הן הסטון בוץ' (ה"גבריות"), ומולן, בקצה השני של הרצף, הסטון פם (ה"נשיות"). מדובר בנשים שהזהות שלהן היא מאוד קיצונית, ברורה ולא עמומה, ואשר באה לידי ביטוי בחלק גדול מחייהן. במחקרה מנסה יער לבדוק, מדוע הזהות ה"סטונית" שלהן היא כזו שנישאת כדגל לפניהן, וגם כיצד היא משפיעה על ההתנהגות המינית שלהן ועל בחירת האובייקט. המחקר כולל גם את השפעת הלא-מודע על בחירת בת הזוג, כיצד מתפתח קשר כזה, מהן הבעיות הצפויות לעלות וכיצד מתפתחת האישיות בתוך הקשר הזוגי.
"עצם ההגדרה עצמה של הסטון בוץ' כוללת משיכה לנשים, ובדרך כלל לנשים הנשיות," מסבירה יער. "מבחינה מינית, הסטון בוץ' הן בדרך כלל אקטיביות. כי בוץ' יכולה להימשך לבוץ' – הרי לא תמיד המשיכה שלנו היא דווקא לניגוד אלא לפעמים דווקא לדומה לנו – אבל לא כך אצל הסטון בוץ'. ההגדרה של הסטון בוץ' כוללת התנהגות גברית, מיינריזם גברי, לבוש גברי, כמו גם משיכה לסטון פם. הסטון בוץ' מצהירה בהופעה שלה, בזהות שלה: אני נמשכת לסטון פם."
האם הסטון בוץ' אינן למעשה נשים שרוצות להיות גברים, טרנסג'נדריות F to M?
"עצם השאלה הזו מעיד על הלכידות התרבותית שכולנו שבויים בתוכה. הכלת הזהות הגברית – אין לה בהכרח קשר לגוף הביולוגי. הסטון בוץ' בוחרת בגוף שלה כאישה, היא לא רוצה להפוך את הגוף הזה לגוף של גבר. להרגיש גבר או להרגיש אישה אפשר בכל גוף, זה לא בהכרח קשור באיזה גוף את שרויה. סטון' בוץ רבות חשות אמביוולנטיות עם הגוף שלהן, לא תמיד חשות אתו בנוח. הן לא גבר ולא אישה, המקום אינו ברור, הן יעדיפו להגדיר את עצמן כ'משהו אחר'. כשישאלו אותן הן יאמרו שהן נשים, בגלל המין הביולוגי שלהן, אבל הזהות הפנימית הפסיכולוגית שלהן היא לא של גבר ולא של אישה."
יער מספרת על לא מעט מטופלות בעבר ובהווה, שמעידות כי חווית הגבריות שהן חשות מעוררת בהן חרדה שמשהו לא בסדר איתן, במיוחד מבחינה מינית. "לסבית שמגלה שהיא רוצה לחדור, למשל (בדרך כלל הסטון בוץ לא רוצות שיחדרו אליהן), שהיא זו שרוצה לזיין, זה עלול לעורר בה תחושה של משהו לא טבעי. כי מבחינה חברתית-תרבותית הגבר הוא זה שמזיין. גילוי כזה לרוב מעורר תגובות מאוד קשות אצל נשים. חשוב לי שנשים כאלו יידעו," היא מוסיפה, "שאפשר להרגיש את התחושות האלה, להרגיש גבריות, כולל מיניות גברית – ועדיין להישאר נשים. כי למרות שהן יוצאות לעולם, יוצאות מהארון, חיות עם בת זוג שהשלימה עם ה'חריגות' הזו, רבות מהן עדיין חוות תחושות של חוסר ערך, של דחייה, חולי, פחד מביקורת. לפעמים, כדי לפצות את החברה, הן נוטות לעשות ילדים. אם מישהי קונה דילדו ומדברת על זה ועל הסקס הנהדר שלה, זה לא אומר שבתוכה היא לא עשויה לחוש דחויה. כי מוטבע בה החינוך, ההתניה התרבותית, שזה לא בסדר להיות אישה ולהרגיש דברים כאלה. זו הסיבה גם שהסטון בוץ' מסתירות את הגוף הנשי שלהן. כי את לא יכולה גם לרצות לחדור וגם להיראות כאישה, זה לא הולך ביחד. הייתי שמחה לפגוש יותר נשים שאין להן שום קושי ללכת עם המיניות הגברית שלהן ועדיין להיות יותר פמיות."
לסביות חסרות סובלנות
ליער חשוב להדגיש, כי הסטון בוץ' והסטון פם נמצאות בשני הקצוות של רצף הזהות הלסבי, כאשר בתוכו ישנן לסביות יותר בוצ'יות ויותר פמיות, כאלו הנמשכות לנשים שהן פחות שונות, או יותר שונות, מהן. אלו שנמצאות בקצה זוכות לביקורת מצד הלסביות האחרות. אבל לא רק גם הסטון בוץ' זוכות לביקורת על כך שהן מחקות את הגברים. גם להיות נשית בתוך החברה הלסבית זה לא קל. "רבות יגדירו את הסטון פם כ'לסבית מזויפת' או כ'מתחזה'. היא נראית סטרייטית, והביקורת עליה כוללת בין השאר את השאלה, למה היא לא נמשכת לגברים."
יער בדקה, בין השאר, את הרקע הפסיכולוגי של הסטון פם, ומצאה שהוא כולל, בדרך כלל, פגיעה קשה מדמות גברית כלשהי. כשהיא אומרת את זה, היא מודעת לביקורת שהיא עלולה לספוג בשל השיוך של לסביות עם פתולוגיה, ועל כך היא עונה: "אני מאמינה שסטון פם, שעברה התעללות מגברים, מצאה לעצמה פתרון אמיץ ויצירתי: להיות עם אישה גברית. זה מעיד על בריאות נפשית ומינית. הרי בבסיס היא נמשכת לגבריות, ומאחר שאיבדה אמון בגברים, היא מוצאת בסטון בוץ' פתרון טוב עבורה."
בתיאוריה היונגיאנית קיים מושג ה"אנימוס", שהוא בעצם "החלק הפנימי המודחק". כלומר, לכל אישה יש גבר פנימי, הפוטנציאל הגברי שבתוכה, שבגלל התניות חברתיות ותרבותיות הודחק והושתק. כדי שגבר או אישה יהיו שלמים, עליהם להיות בקשר עם ה"אנימוס" שלהם, עם תכונות החבויות "ההפוכות" שבתוכם. "כנשים, חינכו אותנו להדחיק את התכונות שנחשבות 'גבריות'. זו הסיבה שאך טבעי הוא שאישה עשויה להרגיש גברית – היא פשוט מחוברת רגשית לחלקים הגבריים שבתוכה ונותנת להם ביטוי."
מאחר שזה קיים אצל כולן, יכולות הסטון פם להתעלות מעל הצד הגופני ולהתייחס למהותה של הסטון בוץ'. הסטון פם יכולה לראות מעבר לגוף הגברי של הפרטנרית שלה, לראות את האישה שלה. "ממילא ביחסים לסביים אנחנו יכולות ליצור חילופי תפקידים," אומרת יער, "ממילא אנחנו משוחררות מן התפקידים הנורמטיביים של גבר-אישה. אנחנו יכולות בעזרת הדמיון ליצור משהו שהוא מעבר לגוף הפיזי."
מהי נשיות; מהי גבריות
אורית יער, שבמסגרת 49 שנות חייה הספיקה לנהל זוגיות עם גבר (ממנה יש לה ילדה, כיום בת 27), ואחר כך לחיות גם בזוגיות מלאה עם אישה, וללדת עמה ילדה (כיום בת 5), אומרת, כי "על פי יונג, לנפש ישנה ממשות, ממש כמו לגוף. להרגיש גבר זה מציאותי וממשי כמו להיות גבר במובן הפיזי. לפעמים הנפש נפרדת מהגוף, היא חשה שונה. לכן, זה טבעי שאישה תרגיש גברית, ועם זאת, זה עדיין לא אומר שהיא גבר." במסגרת המחקר שלה היא ניסתה להבין מהן 'גבריות' ו'נשיות', אך לא באמצעות התכונות הסטריאוטיפיות הרגילות, כי אם מה המהות של 'גברי' או 'נשי'. המסקנה שאליה הגיעה הייתה, כי נשיות, ממש כמו גבריות, היא לא יותר מאשר חוויה. "זה משהו שאת חווה, כי הרי אין אמיתות אובייקטיביות, אלא יש הליכה אל האישה עצמה, אל החוויה שלה," היא אומרת ומוסיפה, "אם אישה חשה יותר גברית או לא, גם אם היא חשה גבר בגוף של אישה – זו עדיין החוויה האישית שלה בתוך הגוף הנשי שלה. עובדה שקיימת חוויה כזו אצל לסביות ועדיין לא מדובר על טרנסג'נדריות, כי כאמור, הטרנסג'נדר מבקשת להיות גבר או אישה גם במובן הגופני, הגשמי, וכאן מדובר רק על החוויה הפסיכולוגית."
כאמור, בכולנו קיים הכול, ולכן זה טבעי בעיניה שאישה תבטא גם אגרסיביות, שימת גבולות, הצלחה בעולם החיצוני, ביקורת, מעשיות, רוחניות – תכונות שנחשבות "גבריות", אם כי, לדבריה, "זה עיוות תרבותי, כי הרי כל התכונות קיימות בכולנו. אם אישה מבטאת את האסרטיביות שלה, היא נחשבת בעולם כגברית, כתוקפנית, אבל אם היא לא מבטאת את האסרטיביות שלה היא נהיית דיכאונית. לכן יכולה אישה גברית לסבית ליהנות מתמיכת בת הזוג שלה, האגרסיה שלה יכולה להיות מוערכת על ידי בת הזוג, בעוד העולם הגברי בחוץ ידחה את זה. אז נכון שכיום יש מגמה של שינוי אמיתי, אבל עדיין, השינויים בעולם הם מאוד איטיים. אחד השינויים המשמעותיים הוא שכיום נשים לפחות יודעות שלגברים אין מונופול על כלום."
ארון הקודש / אביגיל שפרבר
"דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נ"ה)
חשבון נפש
לנוצרים יש תא וידוי, לחובבי פרויד יש ספה, ולי יש רק יום אחד בשנה. ואיך אעמוד בתפילה והיא לא אמרה לי מפורשות: 'סלחתי'?
חודש אלול, ראש השנה, ותכף יום כיפור – זמן לחשבון נפש. צלו הכבד של היום הזה מעיב, מכאיב, מרצין את הלילות, ומחייב לחשוב על תיקון. החיים שלא מיציתי, האמנות שלא יצרתי, הילדים שלא ילדתי, התפילות שלא התפללתי, הזמן שבזבזתי, האהובות שאכזבתי, הכאב שכאבתי, שהכאבתי. אשמתי, בגדתי, גזלתי, דיברתי דופי.
לנוצרים יש תא וידוי, אפשר להיכנס אליו ולקבל מחילה, לחובבי פרויד יש ספה שעליה הם יכולים להתוודות, ולי יש רק יום אחד בשנה, יום אחד להגיע אליו נקייה, יום שבו אני אמורה לקבל מחילה על כל החטאים כולם. אלוהיי ואלוהי אבותיי, תבוא לפניך תפילתי ואל תתעלם מתחינתי, שאין אני עזת פנים וקשת עורף לומר לפניך צדיקה אני ולא חטאתי.
על מצוות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, בהכרת החטא, וידוי וקבלה לעתיד. היום יבוא, השמש תפנה ותבוא, הגוף תשוש, השפתיים יבשות, המוח מרוקן, ואז חשים את התרוממות הרוח ותחושת ההקלה, כי עם בוא השמש, כמו בכל שנה, יכפר ויסלח. אבל על מצוות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו. ואני – יעצתי רע, כיזבתי, לצתי, מרדתי, ניאצתי, סררתי, עוויתי, פשעתי, צררתי, הקשיתי עורף, וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרום, כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו. כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו.
אני דופקת על דלתה, פתחי לי, לבי אלייך, מחלי לי, על ייסורי האהבה שייסרתיך, ראשי נמלא טל, רסיסי לילה. בשם האהבה ובשם החלומות שהיו לנו, מחלי לי. אבל הדלת סגורה, אף מילה. מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא. האם תתני לי לגווע על סף דלתך?! לא תזכרי לי חסד נעוריי, אהבת כלולותיי?! אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, כצל חולף, כענן כלה, כרוח נושבת וכחלום יעוף, וגם האהבה – סופה לגווע, סופה כרוח נושבת.
לא, אין מחילה. כי עזה כמוות האהבה, קשה כשאול הקנאה. מידת הגאווה, האגו הפגוע שלי מתעורר, אולי ההשפלה שלי, הכאב הזה – זו נקמתה, ואיך אעמוד בתפילה והיא לא אמרה לי מפורשות: 'סלחתי'?
על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיה ולא מצאתיה...
-----------------------------------------------------------------------------------------
סקס אקטואלי / אור מרוני-פנר
לסבית, פמיניסטית וכוס
מפריעות לי הפמיניסטיות האלה שאסור להגיד לידן "כוס". אני מזדיינת, כי החופש שלי הושג בזכות הפמיניזם. הפמיניזם שלי מאפשר לי חופש מיני, החופש להתענג על הכוס שלי ושל זוגתי, הוא העניק לי את המודעות לכוס ואת החופש להיות בוצ'ית, פמית, כבולה להגדרות או משוחררת מהן
חלק א':
כוס. מילה משגעת, בשרנית, רטובה, נחשקת... כוס. אני אוהבת כוס. אני אוהבת כוס בשרני, רטוב, שמגיר את עצמו לדעת מרוב נוזלי תשוקה. אני טורפת אותו בשפתיי, בשיניי, בלשוני, באצבעותיי, בדילדו שלי.
כוס. איבר מדהים שנמצא בכל אחת מאתנו. עם דגדגן וחור או נרתיק ונקודת ג'י, או סתם הנקודה שמביאה לפיצוץ... עכשיו, כשאת קוראת את המילים האלה, תתרכזי בו, תרגישי אותו, תתמקדי בתחושה הזו שאת מרגישה כשאת יושבת, תרגישי את לחץ המשקל שלך על הדגדגן, תתענגי על הלחץ הזה. זה הכוס שלך שגורם לך להתענג. לא הוואגינה, לא הפות, לא איבר המין הנשי... כוססססססס.
את קוראת ומחייכת עכשיו. אולי ממבוכה, אולי מעונג, אולי תתחככי מעט על הכיסא כדי להרגיש קצת יותר את העונג העדין הזה שמעניק לך הכוס שלך. הוא מבקש ממך מודעות, הכוס שלך. הוא מבקש התחשבות, הוא מבקש אהבה, ורוך, ואצבעות, וחיכוך, והוא נענה לך ברטיבות, שלאט לאט ניגרת מבין האצבעות, ובאנחות שמיד תיאנחי אם את נוגעת.
כוס.
אני פמיניסטית מסוג אחר. מפריעות לי הפמיניסטיות הישראליות – אלה שאסור להגיד לידן "כוס", אלה שמתעלסות בליטופים עדינים וארוכים. אני מזדיינת. החופש שלי הושג בזכות הפמיניזם. הזכות שלי להגדרה עצמית חופשית ומלאה כאישה-לסבית-מינית, בלי להתבייש, בלי להסביר, בלי להצטדק.
ועכשיו, תפסיקי לקרוא. לכי ותתענגי.
חלק ב':
אני פמיניסטית. אני אישה מינית, שהולכת ברחוב ומתנגשת בעמודי חשמל, כי הסתכלתי על המדהימה ההיא עם השדיים שפורצים מהחולצה בצד השני של הרחוב, והייתי עסוקה מדי לדמיין לעצמי איך הייתי נוגעת בה ומה הייתי עושה לה, ואיך הייתי גורמת לה להתחנן לעוד ועוד ועוד מהמגע המטריף שאני יכולה לתת לה.
אני פמיניסטית. המיניות שלי היא חלק בלתי נפרד מההגדרה האישית שלי. אני לסבית, כל חיי אהבתי נשים, הזדיינתי עם נשים, ולפעמים הזדיינתי איתן גם בלי לאהוב.
אני פמיניסטית. המיניות שלי מתפרשת על טווח עצום של מגוון מיני שאני חולקת כל חיי עם נשים. אני עדינה, אני טורפת, אני רכה, אני מזיינת, אני קשוחה, אני מכאיבה, אני מעניקה, אני לוקחת, אני גומרת... או שהיא גומרת... או שלפעמים בזיונים המיוחדים שלנו שתינו גומרות בו זמנית. הפמיניזם שלי מאפשר לי חופש מיני. הוא מאפשר לי את החופש להיות בוצ'ית, פמית, כבולה להגדרות או משוחררת מהן. הוא מאפשר לי להחפיץ במבטי נשים שחולפות ברחוב, הוא דואג שאחפיץ בצורה שלא תפגע בהן. הוא מעניק לי את החופש להיות אני. הפמיניזם שלי מעניק לי את החופש להתענג על הכוס שלי ושל זוגתי. הפמיניזם שלי העניק לי את המודעות לכוס.
כוס.
חלק ג':
במשך שנים היה הפמיניזם הישראלי כבול לסטיגמות. הלסביות הישראלית, שהוגדרה על ידי יוצאות התנועה הפמיניסטית, הייתה כבולה לא פחות. אני זוכרת חברות פמיניסטיות שדיברו על היותן לסביות מתוך אידיאולוגיה. מעולם לא הצלחתי להבין את זה. את מלקקת כוס כי את אוהבת את זה, או כי את נושאת באותו הרגע איזה דגל שמפריע לך להביא את בת הזוג שלך לאורגזמה?
הדרישה מלסביות להתנהג בצורה "הנכונה", הרתיעה לסביות רבות מלהצטרף לקל"ף. הן דרשו את הדרישה הפמיניסטית העיקרית: "תנו לי להיות מי שאני בלי שתכפו עליי את המושגים שלכן". בדרך כלל הדרישה הזו התקבלה בהרמת גבה. כלסביות פמיניסטיות אידיאליסטיות לא זכרנו מהי סובלנות, מהי קבלת האחרת, מהו פלורליזם אמיתי. דרשנו, קיבלנו ונתנו פלורליזם רק בתוך המסגרת האידיאולוגית הצרה שלנו, שהביאה אותנו לתמוך במיעוטים, להילחם נגד הכיבוש ולהפגין נגד אלימות נגד נשים. אבל הפגנו לא מעט אלימות כלפי הלסבית האחרת, זו שבחרה להגיע כשהיא מאופרת, לובשת מיני ומרגישה חופשייה עם ההגדרות שלה השונות משלנו. את הלסבית ההיא דחינו מעלינו.
היום הלסבית ההיא היא הרוב. זו לסבית שלא חוששת להעיד על עצמה שהיא הזדיינה בעברה עם גברים, ולפעמים אפילו נהנתה מהאקט. זו לסבית שלא חוששת להעיד על עצמה שמעולם לא התנסתה עם גבר, ושאין לה צורך להתנסות במשהו כדי לדעת שהוא לא טוב לה. זו לסבית שלא חוששת להעיד על עצמה שהיא אוהבת דרמות קיטשיות בטלוויזיה, שהיא מאושרת להיות לפעמים אספסוף גאה שצופה ב"ויוה", שהיא הולכת למשחקי כדורגל ונהנית לקלל את השופט. זו לסבית שלא חוששת להעיד על עצמה שהיא מלמדת באקדמיה, הולכת לאופרה, וכותבת שירים. זו לסבית שלא חוששת ללדת ילדים עם או בלי בת זוג תומכת. זו לסבית שלא חוששת להקדיש את עצמה לעצמה, להתפתחות שלה ושל הקריירה שלה, ולא רוצה ילדים.
הלסבית ההיא היא כולנו, והיא חופשייה להיות כל מה שנראה לנו בעבר שונה, סטרייטי וכבול לסטיגמות חברתיות. והיא עושה את כל הדברים הללו והרבה יותר, כי היא מממשת באמת את הפמיניזם בצורה הכי מובנת מאליה: לחיות את החופש ולבחור.
ושתהיה לכולן שנה חופשייה, מינית, וטובה.
-----------------------------------------------------------------------------------------
ארון הקודש / אביגיל שפרבר
"דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נ"ה)
חשבון נפש
לנוצרים יש תא וידוי, לחובבי פרויד יש ספה, ולי יש רק יום אחד בשנה. ואיך אעמוד בתפילה והיא לא אמרה לי מפורשות: 'סלחתי'?
חודש אלול, ראש השנה, ותכף יום כיפור – זמן לחשבון נפש. צלו הכבד של היום הזה מעיב, מכאיב, מרצין את הלילות, ומחייב לחשוב על תיקון. החיים שלא מיציתי, האמנות שלא יצרתי, הילדים שלא ילדתי, התפילות שלא התפללתי, הזמן שבזבזתי, האהובות שאכזבתי, הכאב שכאבתי, שהכאבתי. אשמתי, בגדתי, גזלתי, דיברתי דופי.
לנוצרים יש תא וידוי, אפשר להיכנס אליו ולקבל מחילה, לחובבי פרויד יש ספה שעליה הם יכולים להתוודות, ולי יש רק יום אחד בשנה, יום אחד להגיע אליו נקייה, יום שבו אני אמורה לקבל מחילה על כל החטאים כולם. אלוהיי ואלוהי אבותיי, תבוא לפניך תפילתי ואל תתעלם מתחינתי, שאין אני עזת פנים וקשת עורף לומר לפניך צדיקה אני ולא חטאתי.
על מצוות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, בהכרת החטא, וידוי וקבלה לעתיד. היום יבוא, השמש תפנה ותבוא, הגוף תשוש, השפתיים יבשות, המוח מרוקן, ואז חשים את התרוממות הרוח ותחושת ההקלה, כי עם בוא השמש, כמו בכל שנה, יכפר ויסלח. אבל על מצוות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו. ואני – יעצתי רע, כיזבתי, לצתי, מרדתי, ניאצתי, סררתי, עוויתי, פשעתי, צררתי, הקשיתי עורף, וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרום, כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו. כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו.
אני דופקת על דלתה, פתחי לי, לבי אלייך, מחלי לי, על ייסורי האהבה שייסרתיך, ראשי נמלא טל, רסיסי לילה. בשם האהבה ובשם החלומות שהיו לנו, מחלי לי. אבל הדלת סגורה, אף מילה. מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא. האם תתני לי לגווע על סף דלתך?! לא תזכרי לי חסד נעוריי, אהבת כלולותיי?! אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, כצל חולף, כענן כלה, כרוח נושבת וכחלום יעוף, וגם האהבה – סופה לגווע, סופה כרוח נושבת.
לא, אין מחילה. כי עזה כמוות האהבה, קשה כשאול הקנאה. מידת הגאווה, האגו הפגוע שלי מתעורר, אולי ההשפלה שלי, הכאב הזה – זו נקמתה, ואיך אעמוד בתפילה והיא לא אמרה לי מפורשות: 'סלחתי'?
על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיה ולא מצאתיה...